בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה של חברת קימברלי-קלארך ישראל כנגד עיריית נהריה בסכסוך משפטי מורכב בנושא אגרת ביוב, וחייב את החברה לשלם לעירייה סכום כולל של כ-260 אלף שקלים. השופט הבכיר רמזי חדיד קבע בפסק דינו מיום 2 בנובמבר 2025 כי יש להחיל על החברה את כללי חישוב אגרת הביוב הכוללים חלוקה במקדם 0.7, בניגוד לטענת החברה שביקשה לשלם רק על כמות השפכים בפועל ללא כל מקדם.
המחלוקת נסבה סביב השאלה כיצד יש לחשב את אגרת הביוב החלה על מפעל קימברלי-קלארק בנהריה, המייצר מוצרי צריכה מתכלים כגון נייר טואלט ומפיות. המפעל עושה שימוש בכמות רבה של מים, כאשר חלק מהם מופק בבארות שבשטח המפעל וחלק מסופק מצנרת הולכת המים העירונית. חלק מכמות המים מתאדה בהליך הייצור או נספג במוצרים, בעוד שחלק אחר מוזרם למערכת הביוב העירונית.
רקע משפטי מסובך
כדי להבין את העניין יש לחזור לאחור. בין הצדדים התגלעה בעבר מחלוקת בשאלה האם יש לחייב את החברה באגרת ביוב בהתאם לכמות המים שהיא צורכת, כטענת העירייה, או בהתאם לכמות השפכים שהיא מזרימה בפועל למערכת הביוב, כטענת החברה. לצורך קביעת כמות השפכים המוזרמת התקינה החברה, בהסכמת העירייה, מד שפכים.
המחלוקת נדונה בעתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובספטמבר 2019 ניתן פסק דין של השופט רון סוקול שקיבל את עמדת החברה ונקבע כי יש לחייב אותה באגרת ביוב בהתאם לכמות השפכים המוזרמים למערכת הביוב, ולא לפי כמות המים שהיא צורכת. העירייה ערערה לבית המשפט העליון, והערעור נדחה בספטמבר 2020, אך בית המשפט העליון הורה על החזרת ההליך לבית המשפט המחוזי להשלמת פסק הדין. ביולי 2021 ניתן פסק דין משלים שקבע כי בשנת 2017 החברה צרכה 321,860 מטר מעוקב מים והזרימה למערכת הביוב 209,601 מטר מעוקב שפכים, והחברה זכאית להטבה מסוימת בחישוב אגרת הביוב.
המחלוקת הנוכחית
לאחר סדרת פסקי הדין, התגלעה מחלוקת חדשה בין הצדדים. החברה טענה כי במהלך השנים 2017 עד 2019 שילמה לעירייה אגרת ביוב ביתר בסך של כ-714 אלף שקלים, כאשר מנגד העירייה ערכה תחשיב משלה והגיעה למסקנה שהחברה נותרה חייבת לה סכום של כ-216 אלף שקלים. הפער בין חישובי הצדדים נבע משתי סיבות עיקריות: הראשונה, החברה התייחסה רק לשנים 2017 עד 2019, בעוד שחישובי העירייה התייחסו לתקופה עד אוגוסט 2021. השנייה והמשמעותית יותר, חישובי החברה התבססו על כמות השפכים המוזרמת בפועל, בעוד שהעירייה חילקה כמות זו במקדם 0.7, דבר שהגדיל את הבסיס לחישוב אגרת הביוב.
החברה טענה כי העירייה מנסה לנפח את כמות השפכים באופן לא חוקי, וכי אין להחיל עליה את כללי תאגידי מים וביוב מאחר שעיריית נהריה אינה תאגיד מים וביוב אלא רשות מקומית המנהלת בעצמה את משק המים והביוב. לטענת החברה, המחוקק קבע כללים מיוחדים החלים על רשויות מקומיות כעיריית נהריה, ואין בהם דרישה לחלק את כמות השפכים ב-0.7. עוד טענה החברה כי במסגרת ההליך המנהלי הקודם הודיעה העירייה שתחייב את החברה באגרת ביוב בהתאם לכמות השפכים המוזרמת בפועל, וכי התחשיב הנוכחי מהווה הפרה של התחייבות זו.
העירייה מנגד טענה כי החוק והכללים הרלוונטיים מחייבים לחלק את כמות השפכים ב-0.7 לצורך חישוב אגרת הביוב, וכי בתמורה לכך החברה נהנית מתעריף מופחת. לפי הכללים, הסדר זה חל על צרכנים גדולים שעומדים בתנאים מסוימים, ובית המשפט המחוזי כבר קבע בפסק דין קודם שהחברה אכן עומדת בתנאים אלה. העירייה ביססה את תחשיבה על כללי ספקים מקומיים המפנים לכללי תאגידי מים וביוב לצורך חישוב כמות השפכים.
קביעות בית המשפט
השופט חדיד דחה את טענות החברה וקיבל את עמדת העירייה. בפסק הדין נקבע כי טיעוני החברה מבוססים על האבחנה השגויה בין רשויות מקומיות שבתחום שיפוטן פועל תאגיד מים וביוב לבין רשויות שאין בהן תאגיד כזה, וכי המסקנות הנטענות מנוגדות לקביעות פסק הדין המנהלי הקודם. בית המשפט הבהיר כי פסק הדין המנהלי לא קבע שחוק תאגידי מים והכללים שנקבעו מכוחו אינם חלים כאשר מדובר ברשות מקומית ללא תאגיד.
השופט הפנה לכך שבפסק הדין המנהלי נבחנו והוחלו הוראות כללי תאגידי מים וביוב על החברה, ונקבע כי היא עומדת בתנאים הדרושים לקבלת ההטבה הקבועה בסעיף קטן 3(ה) לכללים אלה. אותו סעיף קובע מפורשות כי החיוב במפעל תעשייה בעד שירותי ביוב ייעשה לפי כמות המים המוזרמת למערכת הביוב בחלוקה ל-0.7, ובמכפלת תעריף שירותי ביוב. משכך, קבע בית המשפט, כאשר העירייה ערכה חישוב של אגרת הביוב לפי כמות השפכים בחלוקה ל-0.7, היא פעלה כדין ובהתאם לקביעות פסק הדין הקודם.
בית המשפט דחה גם את הטענה כאילו העירייה התחייבה לחשב את אגרת הביוב רק לפי כמות השפכים בפועל. השופט הבהיר כי העירייה טענה בהליך הקודם שאם החברה לא עומדת בתנאים הקבועים בכללי תאגידי מים וביוב, יש לחייב אותה לפי כמות המים שצרכה. לאחר שנקבע שהיא כן עומדת בתנאים, החל עליה הסדר המלא הקבוע בכללים, לרבות החלוקה ב-0.7 והתעריף המופחת.
לסיכום, בית המשפט דחה את התביעה העיקרית של החברה וקיבל את התביעה שכנגד של העירייה. החברה חויבה לשלם לעירייה סכום של 216,471 שקלים בתוספת ריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ביולי 2022, בסכום כולל של 260,642 שקלים. כמו כן, החברה חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף שקלים. את החברה ייצג עורך הדין דן צפריר, ואת העירייה ייצג עורך הדין דוד שמוחה.
שאלות ותשובות
מהי המחלוקת בין קימברלי-קלארק לעיריית נהריה?
המחלוקת נסבה סביב אופן חישוב אגרת הביוב שהחברה משלמת לעירייה. החברה טענה שיש לחייב אותה רק על כמות השפכים המוזרמת בפועל למערכת הביוב, בעוד שהעירייה טענה שיש לחלק את כמות השפכים במקדם 0.7 בהתאם לכללי תאגידי מים וביוב. בית המשפט קיבל את עמדת העירייה.
מדוע חלק מהמים שהחברה צורכת לא מוזרם לביוב?
במסגרת תהליכי הייצור במפעל, חלק מכמות המים מתאדה בהליך הייצור וחלק נספג במוצרים עצמם, כגון נייר הטואלט והמפיות שהחברה מייצרת. רק חלק מהמים מוזרם בפועל למערכת הביוב העירונית. החברה התקינה מד שפכים כדי למדוד את הכמות המדויקת המוזרמת לביוב.
מה הכריע בפסק הדין?
השופט קבע שפסק הדין המנהלי הקודם כבר הכריע בשאלה וקבע שיש להחיל על החברה את כללי תאגידי מים וביוב, הכוללים חלוקה במקדם 0.7. החברה אמנם זכאית להטבה בתעריף, אך יחד עם זאת חישוב הבסיס לאגרה נעשה לפי החלוקה ב-0.7 כפי שנקבע בכללים.
כמה תשלם קימברלי-קלארק לעיריית נהריה?
בית המשפט חייב את החברה לשלם לעירייה סכום כולל של 260,642 שקלים, המורכב מ-216,471 שקלים קרן בתוספת ריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ביולי 2022. נוסף על כך, החברה חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 שקלים.
איפה ממוקם המפעל ומה הוא מייצר?
המפעל של קימברלי-קלארך ממוקם בעיר נהריה, והוא מייצר מוצרי צריכה מתכלים כגון נייר טואלט ומפיות. המפעל משתמש בכמויות גדולות של מים בתהליכי הייצור, חלקם מופקים מבארות בשטח המפעל וחלקם מסופקים מהצנרת העירונית.
