העליון דחה בקשה לעיכוב ביצוע: "טענות המועצה סתרו את עצמן"
בית המשפט העליון דחה אתמול (שבת, 22.11.2025) את בקשתה של המועצה המקומית עוספיא לעכב ביצוע של פסק דין, המחייב אותה לשלם פיצויים בסך של כ-322 אלף ש"ח לחברת "אור-עד מהנדסים". ההחלטה (עע"מ 79828-09-25), שניתנה על ידי המשנה לנשיא נעם סולברג, חושפת התנהלות בעייתית במכרז ציבורי וניהול הליך משפטי שבו טענות המועצה שימשו לבסוף כנגדה.
שורשי הפרשה במכרז שפרסמה המועצה ביום 30.3.2023 להחלפת פנסי תאורה ברחבי היישוב. למכרז ניגשו מספר חברות, ביניהן המשיבה, "אור-עד מהנדסים", שהגישה הצעה על סך 583,641 ש"ח. מנגד, חברת "א' פודי עבודות חשמל" הגישה הצעה הגבוהה בכ-167 אלף ש"ח, ועמדה על 751,352 ש"ח. למרות הפער המשמעותי לטובת הקופה הציבורית, ועדת המכרזים של המועצה בחרה דווקא בהצעה היקרה יותר של חברת פודי.
השתלשלות העניינים שהובילה להכרעה הנוכחית התבררה בבית המשפט המחוזי בחיפה (בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים). חברת "אור-עד" עתרה נגד ההחלטה בחודש יולי 2023, אך במהלך הדיונים התברר כי המועצה והזוכה במכרז, חברת פודי, כבר יצרו "מעשה עשוי" – כ-70% מעבודות התאורה כבר בוצעו בשטח. לאור המצב, קיבלה העותרת את המלצת בית המשפט, משכה את העתירה לביטול המכרז, והגישה תחתיה תובענה מינהלית לפיצוי כספי בגין אובדן הרווחים.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.8.2025 (ת"מ 23354-02-24), קיבל השופט י' כהן את התביעה. נקבע כי המכרז התנהל שלא בתום לב ובניגוד לדין, והמועצה חויבה לשלם ל"אור-עד" פיצויי קיום בסך 322,170 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה.
"פרדוקס מאזן הנוחות"
המועצה המקומית, באמצעות עו"ד אופיר רשף, מיהרה להגיש ערעור לבית המשפט העליון, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע התשלום עד להכרעה בערעור. בבקשתה טענה המועצה כי סיכויי הערעור טובים וכי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתה. המועצה הגדירה את עצמה כרשות מקומית קטנה שתקציבה מתוכנן בקפידה, וטענה כי תשלום מיידי ישבש את פעילותה. מנגד, טענה כי הזוכה בתביעה היא "תאגיד עסקי מאורגן שלא ביצע עבודות בפועל" ולכן לא תיפגע מעיכוב הכספים.
עם זאת, כדי לשכנע את בית המשפט שאין חשש ליכולת הפירעון העתידית שלה במידה והערעור יידחה, טענה המועצה באותה נשימה כי היא "גוף כלכלי יציב" אשר "בשונה מחברה בע"מ אינו יכול לחדול מלהתקיים".
המשנה לנשיא סולברג זיהה את הסתירה הפנימית בטיעוני המועצה ודחה את הבקשה על הסף. בהחלטתו ציין כי המועצה נפלה למלכודת של "חרב פיפיות". לדבריו, טיעוני המועצה מוטטו זה את זה: "בידה האחת, הדגישה המועצה את הקשיים התקציביים שלה… אך בידה השניה, טענה כי אין חשש שלא תשלם… בשל איתנותה הפיננסית".
השופט סולברג אף נעזר במקורות המשפט העברי כדי לתאר את המצב שבו המועצה הכשילה את עצמה בטיעוניה שלה: "דבריה-שלה הם אפוא שהכשילוה, בבחינת 'מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא' (מן היער מכינים את הידית לגרזן שעמו כורתים את היער)".
בית המשפט העליון הזכיר את ההלכה הידועה (תקנה 42 לתקנות), לפיה ככלל אין מעכבים ביצוע של פסק דין כספי, שכן במידה והערעור יתקבל, לרוב ניתן להשיב את המצב לקדמותו ("הפיך על דרך ההשבה"). המועצה לא הצליחה להרים את הנטל הכבד להוכיח אחרת, ונקבע כי לא הציגה תשתית עובדתית מוצקה לחשש שלא תוכל להיפרע מהמשיבה אם תזכה בערעור.
משמעות ההחלטה היא כי על המועצה המקומית עוספיא להעביר את סכום הפיצוי באופן מיידי, ללא קשר לתוצאות הערעור שיידון בעתיד. לא נפסקו הוצאות בהליך זה מאחר ולא התבקשה תגובת הצד שכנגד.
