בית משפט השלום בחיפה קבע כי הרשות לאכיפה במקרקעין והוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה אינן רשאיות לבצע צווי הריסה שניתנו לפני כמעט 20 שנה, לאחר שחלפו 17 שנים ו-4 חודשים מהמועד שבו היו רשאיות לעשות כן. השופט בוריס שרמן קבע בהחלטתו מיום 19 בנובמבר 2025 כי תוקפו של צו ההריסה היה מוגבל בזמן ופקע לפני שנים רבות.
ההליך עסק במבנים בשכונת סרקיס הסמוכה למחלף סומך, שנבנו לפי הערכת בית המשפט לפני שנות ה-70, ויתכן אף הרבה קודם לכן. בשנת 2001 הועמדו שבעה תושבים – זיאד מרעי סמניה, חסן מרעי סמניה, ח'אלד מרעי סמניה, סאלח מרעי חוגיראת, עלי מרעי סמניה, מוסא מרעי חוגיראת ועמאד מרעי חוגיראת – לדין בגין עבירות של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר ועבירות נלוות.
ביום 17 באפריל 2005 הוגש לבית המשפט הסדר טיעון שלפיו ינתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, עם תקופת התליה שבמהלכה על הנאשמים להרוס את המבנים בעצמם. בהסדר צוין כי בסוף תקופת ההתליה ובמשך תקופה שלא תפחת מ-3 חודשים ואשר תיקבע על ידי בית המשפט, תהיה הוועדה המחוזית רשאית להרוס את המבנים בעצמה תוך חיוב הנאשמים בהוצאות ההריסה.
ביום 5 במאי 2005 ניתנו פסקי הדין בשבעת התיקים, כאשר בית המשפט נתן תוקף להסדר הטיעון וקבע תקופת התליה של 18 חודשים. אולם, בניגוד למוסכם בהסדר, בית המשפט לא קבע באופן מפורש את משך התקופה שבה תהיה הוועדה רשאית לבצע את ההריסה בעצמה. תקופת ההתליה הסתיימה ביום 5 בנובמבר 2006, אך לא המבקשים הרסו את המבנים ולא הרשויות פעלו לביצוע ההריסה.
בשנת 2010 הועמדו שבעת המבקשים שוב לדין, הפעם בגין אי קיום צווי בית המשפט ושימוש חורג. לאחר שהורשעו, ניתן גזר דין שציין כי צווי בית המשפט שניתנו בהליכים הקודמים עומדים בעינם. עם זאת, גם אז המשיבות לא פעלו לביצוע ההריסה.
רק ביום 6 במרץ 2024 – בחלוף 17 שנים ו-4 חודשים מתום תקופת ההתליה – נשלחו למבקשים הודעות מטעם הרשות לאכיפה במקרקעין בדבר כוונתה לבצע את צווי ההריסה. המבקשים טענו כי המשיבות אינן רשאיות לבצע את הצווים, הן מכיוון שבפסקי הדין לא הוענקה להן סמכות זו במפורש, והן מחמת חלוף הזמן הרב.
לאחר שהמבקשים פנו לבית המשפט העליון בעתירה שנדחתה, הוגשה בקשה לבית משפט השלום בחיפה. בית המשפט העליון קבע כי על המבקשים למצות את ההליכים בפני בית משפט השלום לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, וכי עומדת לבית משפט השלום סמכות לדון במכלול הטענות, לרבות השאלה הפרשנית בעניין האופן שבו יש לבצע את הצווים.
בהחלטתו, השופט שרמן קבע כי קיים חסר בפסקי הדין משנת 2005, שכן בית המשפט לא קבע את משך התקופה שבה תהיה הוועדה רשאית לבצע את ההריסה. השופט הסביר כי מקום שבית המשפט מקנה סמכות הריסה ללא הגבלת זמן, ראוי שהדבר ייעשה במפורש ולא במשתמע. כמו כן, מכיוון שמדובר בהליך פלילי במהותו, יש לאמץ פרשנות המיטיבה עם הנאשמים.
השופט קבע כי גם אם הוסכם שיינתן צו הריסה שהוועדה תוכל לבצעו, תוקפו של צו זה היה מוגבל בזמן ופקע לפני שנים רבות. השופט ציין מספר נימוקים: ראשית, הוסכם בין הצדדים כי תקופת הצו לא תפחת משלושה חודשים ותיקבע על ידי בית המשפט, מה שמלמד שלא נדרשה סמכות הריסה בלתי מוגבלת בזמן. שנית, קשה להתעלם מחלוף הזמן – 17 שנים ו-4 חודשים מתום תקופת ההתליה ועד להודעה על כוונה לבצע הריסה, ללא כל הסבר לשיהוי הקיצוני.
השופט הוסיף כי לא היה מדובר בטעות או הזנחה לא מודעת מצד המשיבות, שכן עוד בשנת 2010 המבקשים הועמדו לדין בגין אי קיום צווי ההריסה. השופט הסיק כי המשיבות הסכימו בהתנהגות לכך שסמכותן לבצע את ההריסה פקעה.
השופט התייחס גם להקשר הרחב יותר של ההחלטה לבצע את צווי ההריסה דווקא בעיתוי הנוכחי. הוא ציין כי הריסת המבנים אינה נדרשת לצורך פרויקט נופית – קו הרכבת הקלה המחבר בין חיפה לנצרת, ונוצר הרושם שההחלטה לממש את צווי ההריסה שניתנו לפני שנים כה רבות התקבלה "על הדרך", לצד ההחלטה לקדם את הפרויקט, ללא בחינה מעמיקה של המשמעויות והחלופות.
השופט כתב כי אם היה נדרש לקבוע תקופה מדויקת לביצוע הצווים על ידי המשיבות, היה מעמיד אותה על 18 חודשים מתום תקופת ההתליה – תקופה שחלפה לפני שנים רבות. לדבריו, גם אם בית המשפט היה מאפשר פרק זמן ארוך יותר – אפילו מספר שנים – פרק זמן זה לא היה מגיע ל-17-18 שנים.
סוף דבר, השופט קבע כי המשיבות לא רשאיות בחלוף שנים כה רבות לבצע בעצמן את צווי ההריסה שניתנו בפסקי הדין. בשים לב לכך שהמבקשים לא ביצעו את ההריסה בעצמם עד היום, השופט לא חייב את המשיבות בהוצאות.
המבקשים יוצגו על ידי עו"ד נפאע דאוד, והמשיבות יוצגו על ידי עו"ד יצחק לוי.
