בית המשפט המחוזי בחיפה דחה על הסף תביעת רשלנות נגד עו"ד יורן קפון מקרית מוצקין בעריכת צוואות. התובעים יהושע פינקלשטיין ושושנה שמואל טענו להתרשלות בניסוח צוואות הוריו של פינקלשטיין משנת 2009, שמנעה בנייה בחצר שהורישו לו. קפון טען להתיישנות, והשופט שמואל מנדלבום קבע כי התובעים הכירו את העובדות כבר ב-2016, בעת מכירת הזכויות, ולכן מירוץ ההתיישנות החל אז. התביעה נדחתה, והתובעים חויבו ב-5,000 שקלים הוצאות. ההחלטה מדגישה חשיבות בדיקת רישומי רמ"י מוקדם
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה על הסף תביעה שהגישו יהושע פינקלשטיין ושושנה שמואל נגד עורך הדין יורן קפון מקריית מוצקין, בעילה של רשלנות בעריכת צוואות הוריו המנוחים של פינקלשטיין. ההחלטה, שניתנה על ידי השופט שמואל מנדלבום, קבעה כי התביעה התיישנה, וחייבה את התובעים בהוצאות משפט בסך 5,000 שקלים. התיק, שמתמקד בסכסוך סביב זכויות חכירה במקרקעין בחיפה, מדגיש את החשיבות של בדיקה מוקדמת של עובדות ועילות על ידי בעלי זכויות, במיוחד באזור שבו רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מנהלת רישומים מורכבים.
התביעה הוגשה בפברואר 2024 על ידי פינקלשטיין, יורש של הוריו המנוחים, ושמואל, שרכשה ממנו זכויות בחצר שהוצמדה לדירה בתת-חלקה 1 בגוש 11564. התובעים טענו כי קפון, שערך את צוואות המנוחים בשנת 2009, התרשל בניסוחן, כך שלא אפשר מימוש רצון המנוחים להעניק לפינקלשטיין אפשרות בנייה בחצר. הם ייחסו לו הפרת חובת נאמנות כלפי המנוחים וכלפיהם, כולל עריכת צוואה שלא ניתנת לביצוע, אי תיקון צו הבית המשותף, הדרת פינקלשטיין מזכויותיו, ופעולות מול רשויות מתוך ניגוד עניינים, לרבות הטעיית הרשויות. התובעים ציינו כי הרישום בוצע על שם אהרון פינקלשטיין, אחיו של התובע, בלבד, מה שאפשר לנתבעים האחרים (עידו קפון וענת קפון, שהתביעה נגדם נדחתה קודם לכן) לנצל זכויות בנייה ללא הסכמת פינקלשטיין.
קפון, המיוצג על ידי עו"ד יצחק שפרבר, הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות, מעשה בית דין והעדר יריבות, בטענה כי חלפו יותר משבע שנים ממועד עריכת הצוואות ב-2009, צווי קיום הצוואה ב-2014, ורישום הזכויות ברמ"י. הוא הדגיש כי התובעים ידעו או היו צריכים לדעת על הנזקים מוקדם יותר, בהתבסס על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המאפשר השהייה רק אם עובדות מהותיות נעלמו מהתובעים מסיבות שאינן תלויות בהם ובזהירות סבירה.
התובעים, המיוצגים על ידי עו"ד יוסף מילר, התנגדו וטענו להתיישנות שלא מדעת, בטענה כי הנזק התגלה להם רק בשנת 2019, במהלך הליך קודם נגד עידו וענת קפון, כאשר שמואל קיבלה מסמכים מרמ"י על העברת הזכויות. הם טענו כי עד אז לא ידעו כי כשל המימוש נובע מניסוח פגום של הצוואות, שאינו מאפשר קיומן כלשונן. לחלופין, טענו להשהייה לפי סעיף 7 לחוק, בשל הטעיה מצד קפון, שסמך עליו פינקלשטיין כחבר משפחה ועורך דין, ולא גילה מידע על זכויותיו.
בדיון, השופט מנדלבום סקר את הפסיקה הרלוונטית, בהדגישו כי סילוק על הסף מחמת התיישנות הוא סעד קיצוני, המבוסס על עובדות כתב התביעה כנכונות, אלא אם אי-נכונותן ניכרת. הוא קבע כי התובעים היו מודעים לעובדות מהותיות כבר בשנת 2016, לכל המאוחר במועד מכירת החצר משמואל לפינקלשטיין. השופט הפנה להסכם המכר, שבו צוין כי שמואל יודעת על רישום הזכויות על שם אהרון בלבד, ועל העדר זכויות בנייה, כולל חוות דעת שמאי שציינה זאת. בנוסף, מתצהיר ועדות פינקלשטיין בהליך הקודם עולה כי בפגישה עם קפון ובנו בשנת 2016, הובהר לו כי אין לו זכויות בנייה בשל ניסוח הצוואה, והוא קיבל העתק ממנה.
השופט דחה את טענת הגילוי המאוחר, בקובעו כי בידי התובעים היה "קצה חוט" לחשד ברשלנות קפון כבר אז, והם היו חייבים לברר עובדות בזהירות סבירה, כולל פניה לרמ"י. הוא הדגיש כי מסמכי רמ"י שהתקבלו ב-2020 מחזקים טענות, אך העובדות הבסיסיות היו ידועות מ-2016, ולכן מירוץ ההתיישנות החל אז. גם טענת ההטעיה נדחתה, שכן פינקלשטיין קיבל את הצוואה ב-2016. השופט קבע כי התיישנות חלה על שניהם, כולל שמואל כחליפה או בעלת עילה עצמאית, לפי סעיף 18 לחוק.
