בית הדין האזורי לעבודה בחיפה הכריע השבוע בסכסוך משפטי מורכב בין רדואן חג'אזי, עובד קצבייה לשעבר, לבין חברת הקצבייה איש קצב. השופטת סאוסן אלקאסם, יחד עם נציג הציבור לוטף כרכבי ונציגת הציבור אסתר אפלבום פולני, קבעו כי התביעה מתקבלת חלקית והנתבעת תשלם לעובד למעלה מ-21,000 שקל, אך בו זמנית העובד יחזיר למעסיק כ-13,600 שקל במסגרת התביעה שכנגד.
חג'אזי, שיוצג על ידי עורך הדין ח'אלד פייסל, עבד בקצבייה מדצמבר 2021 עד פברואר 2023. הוא הגיש תביעה לקבלת זכויות בגין תקופת העבודה ואופן סיומה, בעוד שהחברה, שיוצגה על ידי עורך הדין מיכאל גבע, הגישה תביעה שכנגד בדרישה להחזר מפרעה שלא הושבה, דמי הודעה מוקדמת והחזר דמי חופשה ששולמו ביתר.
התיק עסק בסוגיות משפטיות מורכבות של דיני עבודה, כאשר רוב תקופת העבודה העובד עבד במשכורת חודשית, ורק לתקופה קצרה במהלך 2022 עבד לפי שעות. בדיון המוקדם מחק העובד את רכיב התביעה לדמי חגים, וכשהגיע הזמן לדיון ההוכחות זימן שני עדים שלא התייצבו, והוא ויתר על עדותם.
אחד הנושאים המרכזיים בתיק היה סוגיית אי מסירת הודעה על תנאי עבודה. חג'אזי טען שלא נחתם בינו לבין הנתבעת הסכם עבודה וכי לא קיבל הודעה על תנאי עבודה, ולכן דרש פיצוי של 6,000 שקל. לגבי ההודעות לעובד שהציגה הנתבעת, טען כי המקור לא הוצג וכי לא חתם על המסמכים ולא קיבל אותם.
הקצבייה הציגה שתי הודעות לעובד. האחת מדצמבר 2021, לפיה יקבל חג'אזי משכורת חודשית של 6,500 שקל נטו, שעות נוספות בסך 4,000 שקל נטו ונסיעות בסך 1,500 שקל נטו. על המסמך הייתה חתימה שנטען כי היא של העובד. השנייה מאוגוסט 2022, לפיה החל לעבוד כעובד שעתי לפי 60 שקל לשעה.
בית הדין קבע כי משעה שהעובד הכחיש את חתימתו, הנטל על הנתבעת להוכיח שמדובר בחתימתו. בית הדין בחן את החתימות במסמכים השונים והשווה אותן לחתימות על ייפוי הכוח ועל תצהיר העדות של חג'אזי. נמצא כי החתימות בהודעה מאוגוסט 2022 ובתצהיר העדות היו דומות, בעוד שהחתימה על ההודעה מדצמבר 2021 הייתה שונה.
בית הדין מנה מספר מחדלים בהוכחה מצד הנתבעת: ראשית, הקצבייה לא העידה את רואת החשבון שלכאורה ערכה את ההודעה השנייה. שנית, לא הוצג הטופס המקורי. שלישית, נראה שנעשו שינויים בטופס ההודעה מדצמבר 2021 והנתונים לא היו ברורים. רביעית, הנתבעת טעתה בטענתה שהנטל להוכיח זיוף חתימה מוטל על העובד.
מנגד, בית הדין ציין כי העובד טען בכתב התביעה שלא קיבל הודעה על תנאי עבודה, אך לא התייחס ספציפית להודעות שצירפה הנתבעת. טענת הזיוף הועלתה לראשונה בדיון המוקדם. בנוסף, העובד לא הסביר על אילו מסמכים חתם אצל הנתבעת שניתן היה להעתיק את חתימתו.
בסופו של דבר קבע בית הדין כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה למתן ההודעה הראשונה מדצמבר 2021, אך שוכנע שהנתבעת נתנה לעובד את ההודעה מאוגוסט 2022 והוא חתם עליה. כתוצאה מכך, נטל ההוכחה לתנאי ההעסקה בתקופה שבה שולמה משכורת חודשית הוטל על הנתבעת. בית הדין קבע שהפיצוי המגיע לעובד על אי מתן הודעה הוא 2,000 שקל.
סוגיה נוספת שעסקה בה בית הדין הייתה שכר העבודה והטענה לפיקטיביות רכיבי השכר. העובד טען שפיצלו את רכיבי המשכורת לרכיבים פיקטיביים, מה שהפחית מזכויותיו. הצדדים הסכימו כי המשכורת החודשית המוסכמת הייתה 12,000 שקל נטו השווה ל-13,025 שקל ברוטו. בית הדין קבע כי משלא הוכח שניתנה הודעה לעובד על תנאי עבודתו במשכורת חודשית, הנטל על הנתבעת להוכיח שרכיבי השכר בתלוש אותנטיים.
בית הדין ציין כי העובד העלה את הטענה לפיקטיביות באופן סתמי ללא פירוט והסבר, וכי הוא קיבל את תלושי השכר מדי חודש ולא העלה טענות נגד המפורט בהם. מנהל הנתבעת העיד כי סוכם על שכר גלובלי. בית הדין קבע כי לא הוכחה הטענה לפיקטיביות ושהשכר הבסיס לחישוב הזכויות יעמוד על 13,025 שקל.
סוגיה מרכזית נוספת הייתה נסיבות סיום יחסי העבודה. העובד טען שפוטר בעל פה ללא שימוע, בעוד שהנתבעת טענה כי העובד נטש את העבודה והתפטר. העובד הודה שביום 1 בפברואר 2023 הוא עזב את העבודה לאחר ויכוח עם המעסיק, אך לטענתו המעסיק העיר לו הערה גסה והוא לא יכול היה להישאר במקום. הנתבעת טענה כי העובד התנצל באמצעות הודעת ווטסאפ על התנהגותו ומסר שהוא מתפטר.
בית הדין בחן את הודעות הווטסאפ שהוחלפו בין הצדדים באותו יום. מנהל הנתבעת שאל את העובד מתי הוא מתכוון לחזור, והעובד השיב שהוא לא רוצה לחזור. מנהל הנתבעת התריע שאם הוא לא יחזור למחרת יראו בכך התפטרות, והעובד לא הגיב להודעה זו ולא חזר למחרת. בית הדין קבע כי בהתאם לפסיקה, כאשר עובד מבצע פעולות הנראות כהתפטרות, על המעסיק להתריע לפניו בזמן אמת שכך יתפרשו מעשיו. בענייננו, המעסיק התריע לפני העובד, והעובד לא הגיב ולא חזר למחרת. לפיכך קבע בית הדין כי העובד התפטר ולא פוטר, ודחה את התביעה לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין העדר שימוע.
בית הדין דן גם בסוגיית פדיון החופשה. לפי התלושים, נוצלו 15 ימי חופשה בשנה הראשונה, והעובד קיבל דמי חופשה עבור 0.71 יום. בשנה השנייה, נפדו 3.54 ימים. בית הדין בחן את דיווחי הנוכחות והתלושים וקבע שיש לפסוק לעובד פדיון חופשה בסך 7,952 שקל.
נושא מורכב נוסף היה החזר מפרעות. העובד הודה שקיבל במהלך העבודה שתי מפרעות: האחת בתחילת העבודה בסך 8,000 שקל שהוחזרה בארבעה תשלומים, והשנייה בסך 5,000 שקל כטענתו או 15,000 שקל לטענת הנתבעת. הנתבעת הציגה הודעות ווטסאפ שבהן מנהל הקצבייה התייחס למפרעה של 15,000 שקל. העובד טען שלא שם לב שהמעסיק רשם 15,000 שקל במקום 5,000 שקל.
בית הדין בחן את הודעות הווטסאפ וקבע כי המספר 15,000 נרשם במלוא הספרות בשתי ההזדמנויות, והעובד הגיב באופן ענייני ולא הכחיש את הסכום. מנגד, בית הדין מצא שהעובד היה עקבי לאורך ההליך בטענתו שקיבל 5,000 שקל, והתכתובות מראות שאכן הוחזר חלק מהמפרעה. לבסוף קבע בית הדין כי הנתבעת הלוותה 15,000 שקל כמפרעה, אך העובד החזיר 5,000 שקל מתוך הסכום, ולכן נותר חייב 10,000 שקל. כאשר נוכה הסכום מתלוש ינואר 2023, נותר העובד חייב 640 שקל.
בסיכום פסק הדין, התביעה העיקרית התקבלה לגבי הרכיבים הבאים: פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה בסך 2,000 שקל, פדיון חופשה בסך 7,952 שקל, הפקדה לפנסיה תגמולי מעסיק בסך 5,515 שקל ופיצויים בסך 5,090 שקל, ונסיעות בסך 6,306 שקל. מנגד נדחו רכיבי התביעה לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין היעדר שימוע, הפרשי שכר והודעה מוקדמת.
התביעה שכנגד התקבלה על דמי ההודעה המוקדמת בסך 13,025 שקל והחזר המפרעה בסך 640 שקל. בית הדין לא פסק פיצויי הלנת שכר נוכח המחלוקות בתיק, והסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מפברואר 2023. בנסיבות העניין קבע בית הדין שכל צד יישא בהוצאותיו.
