בית הדין הארצי לעבודה דחה בקשה של חברת שתית חיזוק מבנים בע"מ ומנהלה שי פרנקו לעיכוב ביצוע גזר דין שהטיל עליהם קנסות בגין הפרות בטיחות חמורות באתר בניה, אך העניק דחייה חלקית של מועד התשלום בשל מלחמת חרבות ברזל. ההחלטה, שניתנה ביום 23 בנובמבר 2023 על ידי השופט רועי פוליאק, מאזנת בין החובה לאכוף את גזרי הדין לבין המצב הכלכלי הקשה בו שוררים ימי מלחמה.
המקרה החל כאשר חברת שתית חיזוק מבנים, חברה העוסקת בתחום הבניה, הורשעה יחד עם מנהלה שי פרנקו, שהוא בעל מניות ומנהל בחברה, בארבע עבירות שבוצעו בשנת 2017 במהלך פרויקט של הקמת מבנה בן שש קומות בראשון לציון. ההרשעה נעשתה חרף כפירתם של הנאשמים. העבירות היו על סעיפים 191 ו-225 לפקודת הבטיחות בעבודה מ-1970 ועל הוראות שונות בתקנות הבטיחות בעבודה בעבודות בניה מ-1988.
בית הדין האזורי תל אביב, בראשות השופט אלעד שביון, קבע כי החברה והמנהל הפרו חובות בטיחות בסיסיות. העבירות כללו אי מינוי מנהל עבודה ואי גידור מקומות שמהם עלול אדם ליפול בעומק של שני מטרים. פרנקו הורשע באותן עבירות עקב אי נקיטה באמצעים סבירים ונאותים למניעת הליקויים. על כל אחד מהנאשמים נגזר קנס בסכום של 35,040 שקל, ששולם ב-40 תשלומים חודשיים עוקבים החל מיום 15 בנובמבר 2023.
החברה ופרנקו לא השלימו עם גזר הדין והגישו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. לצד הערעור הגישו "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור". בבקשה טענו כי סיכויי הערעור טובים מאוד. במוקד הטיעון המשפטי עמדה הטענה כי החברה אינה "מבצע הבניה" בפרויקט. לטענת החברה, היא התקשרה בהסכם קבלנות מסוג "מפתח מסירה סופי" עם חברה קבלנית אחרת, שהציבה מטעמה את מנהל הפרויקט ואת מפקח העבודה בפרויקט, ואילו לחברה כלל לא היו עובדים באתר.
עוד טענו הנאשמים כי היתר העבודה הוצא על שם חברה נוספת וכי הקבלן המבצע הנקוב בהיתר הבניה הוא שתית בע"מ, שהיא חברה שונה מהחברה הנאשמת. בנוסף, טענו כי היה על בית הדין לקבל את טענתם להגנה מן הצדק עקב פגמים מהותיים שנפלו בהליך החקירה ואכיפה בררנית. פרנקו הוסיף וטען כי עמד בנטל ההוכחה לפי סעיף 222 לפקודת הבטיחות לאחר שהוכיח כי העבירות נעברו שלא בידיעתו והוא נקט באמצעים סבירים למניעתן.
בנוסף לטיעונים המשפטיים, הנאשמים טענו למצב כלכלי רעוע עקב פרוץ מלחמת חרבות ברזל, שבעטיה פרויקטים רבים שהחברה מעורבת בהם נעצרו לחלוטין ועובדיה הוצאו לחופשה ללא תשלום. הנאשמים טענו שלא יהיה ביכולתם לעמוד בתשלומי הקנס, ומכאן שמאזן הנוחות נוטה לטובתם. הם הוסיפו וטענו כי טרם האירועים בגינם הועמדו לדין, שארעו לפני כשש שנים, ולאחריהם, לא עמדו לדין לפי פקודת הבטיחות.
בתצהיר פרנקו שצורף בתמיכה לבקשה צוין בין היתר כי "אינני עובד מיום פרוץ המלחמה ומצבי הכלכלי אשר ממילא לא היה קל, הולך ומדרדר ביתר שאת ואני מצוי בחוסר ודאות כלכלית מוחלטת". הוא טען כי אם גזר הדין לא יעוכב, עלולים הנאשמים שלא לעמוד בתשלום הקנסות מחמת מצבם הכלכלי "ובכך לצבור תוספות פיגורים משמעותיות ואף עונשים וסנקציות חמורות נוספות".
בתגובת הנאשמים לתשובת המדינה נטען כי אין אלה ימים שבשגרה וכי הם נמצאים במצב של חוסר אונים וחוסר ידיעה באשר לאופק העסקי, בנסיבות בהן פעילותם מתבצעת בראשון לציון המטווחת מידי יום וטרם שולם להם פיצוי.
המדינה, שיוצגה על ידי עורכת הדין אנט שקורי, התנגדה לבקשה. לגישת המדינה, הנאשמים הורשעו בהכרעת דין מנומקת ואין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי. לעניין מאזן הנוחות, הפנתה המדינה להלכה לפיה ככלל אין מקום לעכב ביצועו של קנס כספי. המדינה ציינה כי טענות הנאשמים על מצבם הכלכלי, שמונע מהם לשלם קנסות של 876 שקל לחודש, נטענו בעלמא ואינן נתמכות באסמכתא כלשהי. המדינה הוסיפה כי "לצערנו מדינתנו למודת מלחמות ומבצעים" וכי קיימים מנגנוני פיצוי וכי במרבית הרשויות נפתחו אתרי הבניה.
השופט רועי פוליאק דחה את הבקשה בעיקרה, אך לנוכח צוק העיתים והמועד הקרוב שנקבע לדיון בערעור מצא לדחות במספר חודשים את מועד תחילת תשלום הקנס. בהחלטתו הפנה השופט להלכה הקובעת כי ככלל לא יורה בית המשפט על עיכוב ביצוע תשלומו של קנס בשל הגשת ערעור, שכן תשלום הקנס, בניגוד לעונש מאסר, אינו גורם ברוב המכריע של המקרים נזק בלתי הפיך למבקש ויעלה בידו, ככל שערעורו יצליח, להיפרע מהמדינה את השבתו.
השופט ציין כי יחד עם זאת, הערכאה השיפוטית תשקול בחיוב לעכב תשלום קנס בנסיבות בהן שוכנעה כי אין ביכולתו של המבקש לעמוד בתשלום. במסגרת בחינה זו יש להביא בחשבון את גובה הקנס, את מצבו הכלכלי של הנידון ואת יכולתו לשלם את הקנס בטרם ישמע הליך הערעור.
בענייננו, קבע השופט, בית הדין האזורי בחן בהרחבה את טענת החברה כי אינה "מבצע הבניה" ודחה אותה לגופה על יסוד כלל הראיות. במקביל, טענות הנאשמים בדבר מצבם הכלכלי נתמכות אמנם בתצהיר פרנקו אך לא צורפו להן אסמכתאות כלשהן המצביעות על קושי שלא לעמוד בתשלום חודשי העומד על כ-1,750 שקל לשני הנאשמים גם יחד.
עם זאת, קבע השופט, בהינתן המצב הביטחוני והכלכלי בימים אלה, עיסוקה של החברה ומרכז פעילותה מצד אחד והמועד הקרוב שנקבע לדיון בערעור מהצד האחר, ניתן צו לעיכוב ביצוע חלקי של גזר הדין. מועד ביצוע התשלום הראשון יהיה ביום 15 במרץ 2024 במקום 15 בנובמבר 2023. דיון בערעור נקבע ליום 11 במרץ 2024.
