ניתוח עומק של נתוני הדיור הארציים מציג את המטרופולין הצפוני כשיאן שכירות מפתיע: בעוד חיפה ועכו מתברגות בעשירייה הפותחת של ישראל, בקריית מוצקין וקריית אתא התמונה הפוכה לחלוטין. כמה עולה לשכור דירה לעומת המרכז ומה גרם להצפה בחריש? כל המספרים
דוח חדש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מציב מראה מעניינת מול פני החברה הישראלית ושוק הנדל"ן המקומי. בעוד שהשיח התקשורתי מתמקד לרוב במצוקת הדיור בתל אביב, הנתונים העדכניים מוכיחים כי בירת השכירות האמיתית של הצפון היא חיפה, וכי בתוך הקריות מתקיימים פערים דרמטיים בהרגלי המגורים בין עיר אחת לשכנתה.
חיפה: מעצמת שכירות ארצית
הנתון הבולט ביותר העולה מהדירוג הוא מיקומה של העיר חיפה. בניגוד לתדמיתה המנומנמת לעיתים, חיפה מתגלה כעיר דינמית מאוד בכל הקשור לשוק השכירות וממוקמת במקום הרביעי בישראל בשיעור משקי הבית הגרים בשכירות.
למעשה, חיפה ניצבת בטבלה מיד אחרי "משולש הביקוש" היקר של גוש דן – תל אביב, גבעתיים ורמת גן. מיקום זה מעיד על מאפיינים ייחודיים לעיר: אחוז גבוה של סטודנטים, אוכלוסייה צעירה שמתקשה לרכוש דירה, ושוק ער של משקיעים המחזיקים בדירות רבות בעיר. המשמעות היא שעבור חלק ניכר מתושבי חיפה, חלום הדירה בבעלות רחוק יותר מאשר בערים אחרות בפריפריה.
הקריות: תמונת מצב חצויה
הנתונים חושפים פיצול מרתק בתוך גוש הקריות, המפריך את ההתייחסות לאזור כמקשה אחת:
- קריית ביאליק: העיר רושמת נתון חריג וגבוה במיוחד של כ-38.2% שוכרים (באשכול החברתי-כלכלי 6). נתון זה מציב אותה מעל ערים מרכזיות כמו נתניה (31.1%) ואילת (30.4%). ריבוי השכונות החדשות והתחזקות העיר כמוקד משיכה יצרו שוק שכירות משמעותי.
- קריית מוצקין וקריית אתא: מנגד, הגרף הארצי מגלה כי בערים אלו המגמה הפוכה. הן ממוקמות בחלקו של הגרף המעיד על אחוזי בעלות גבוהים יותר (מתחת לממוצע הארצי של כ-30%). בערים אלו, המאופיינות במשפחות רבות, רוב התושבים גרים בדירה שבבעלותם, ושוק השכירות בהן דומיננטי פחות בהשוואה לשכנה מביאליק או למטרופולין החיפאי.
הפתעה בעכו ונהריה
עוד עולה מנתוני הדירוג כי העיר עכו נמצאת במיקום גבוה מאוד בטבלת השוכרים הארצית, בעשירייה הראשונה, כשהיא מקדימה ערים גדולות ומרכזיות כמו באר שבע, חולון, פתח תקווה וראשון לציון. גם נהריה מציגה נתונים המציבים אותה בחלק העליון של הטבלה, עם שיעור שוכרים הגבוה מהממוצע הארצי.
השיאניות: המצוקה של ת"א מול ההצפה של חריש
ברמה הארצית, הנתונים מספקים הסבר למתרחש בקצוות:
- מצפה רמון (מקום 1): מובילה את הטבלה עם 56.7% שוכרים. הסיבה אינה ביקוש יוקרתי, אלא מחירי שכירות נמוכים מאוד ומיעוט עוגני תעסוקה, המושכים אוכלוסייה זמנית.
- חריש (מקום 2): העיר החדשה רושמת 50.5% שוכרים, אך מסיבה אחרת לגמרי – עודף היצע. בנייה מאסיבית ושחרור מאות דירות לשוק בבת אחת יצרו "פקק" נדל"ני. כיום ניתן לשכור בחריש דירות 5 חדרים ענקיות בפחות מ-5,000 שקל, בשל התשואה הנמוכה למשקיעים ובעיות התחבורה ביציאה מהעיר.
- תל אביב (מקום 3): עם 47.8% שוכרים, הסיבה כאן היא יוקר המחיה. כשמחירי הדירות נעים סביב 80 עד 100 אלף שקל למ"ר, ואף למעלה מכך בפרויקטי יוקרה, היכולת לקנות דירה שמורה למעטים בלבד. שכר הדירה הממוצע בת"א טיפס ל-6,636 שקל בחודש. לשם השוואה, ברמת גן הממוצע הוא 5,925 שקל, ובפתח תקווה כ-5,297 שקל.
המגזר הערבי: אין דירות להשכרה
בתחתית הטבלה נמצאים באופן עקבי יישובי המגזר הערבי בצפון. בעראבה שוק השכירות כמעט ואינו קיים. בנצרת ובאום אל-פאחם שיעור השכירות נמוך מ-10%. התרבות של בנייה על קרקעות פרטיות בתוך המשפחה ומבנה הבעלות המסורתי הופכים את אופציית השכירות ללא רלוונטית ברוב המקרים, בניגוד מוחלט למגמה בערים היהודיות השכנות.
