בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דחה תביעה של אלכסנדר זנו סלומון, בעל סוכנות תיווך מקרקעין רילטי אקזקיוטיב, כנגד גיל בקיש, סוכן תיווך שעבד אצלו ועבר לעבוד בסוכנות מתחרה. בית הדין קבע כי לא הוכח כי מדובר בהפרת סוד מסחרי או בהפרת חובות תום הלב והאמון, ובמקביל הכיר בבקיש כעובד למרות שההסכם הגדיר אותו כקבלן עצמאי. פסק הדין ניתן באוקטובר 2020.
הפרשה החלה בנובמבר 2011, כאשר סלומון ובקיש חתמו על הסכם לפיו בקיש יספק שירותי תיווך בקבלנות לסוכנות רילטי אקזקיוטיב באזור חיפה ונווה שאנן. סלומון, שהיה בעלים של סוכנות הנדל"ן מתוקף חוזה זכיינות עם רשת הנדל"ן הבינלאומית רילטי אקזקיוטיב, הפעיל במועדים הרלוונטיים שלושה סניפים – בנשר, בנווה שאנן ובכרמל. בקיש, בעל רישיון תיווך ללא ניסיון מעשי, החל לעבוד בסוכנות ובמהלך התקופה עבד גם באזור נשר, כשהצדדים המשיכו להתנהל לפי אותם תנאי ההסכם המקורי.
ההסכם כלל מספר סעיפים שמטרתם הגנה על עסקיו של סלומון. בין היתר, קבע ההסכם כי בקיש לא יוכל להתחרות בסלומון באזור העיסוק למשך תשעה חודשים מתום ההתקשרות, נאסר עליו לפנות ללקוח או ביחס לנכס שהיה קשור לסוכנות למשך 24 חודשים מתום ההתקשרות, וכן הוטלה עליו הגבלה ללא זמן מלעשות שימוש או להעביר מידע הקשור לסוכנות.
הנכסים בסוכנות נוהלו באמצעות תוכנת ניהול נכסי נדל"ן בשם במבי. לכל סוכן היה קוד כניסה וסיסמה לתוכנה, שאפשרו לו לפעול בעניין הנכסים המנוהלים על ידו וגם לצפות בנכסים המנוהלים על ידי סוכנים אחרים במשרד. לסלומון הייתה גישה לסיסמאות של כל הסוכנים והאפשרות לנעול או למחוק כל משתמש.
ביום 27 בדצמבר 2013 עזב בקיש את סוכנות סלומון. לטענת בקיש הוא התפטר בדין מפוטר, בעוד סלומון טען כי בקיש התפטר מרצונו החופשי. סמוך למועד עזיבתו, שלח בקיש מסרון לכל אנשי הקשר במכשיר הטלפון הנייד שסלומון סיפק לו, בו הודיע שהחליף מספר טלפון. מיד לאחר מכן, בינואר 2014, החל בקיש לעבוד בסוכנות תיווך נדל"ן רימקס בנשר, בניהול אופיר לוגסי – סוכן תיווך שעבד בעבר בסוכנות סלומון ועזב מספר חודשים קודם לעזיבת בקיש.
ביולי 2014 הגיש סלומון תביעה בבית משפט השלום בחיפה כנגד בקיש בגין הפרת הסכם ההתקשרות. השופטת נסרין עדוי קבעה באוקטובר 2014 כי יש להעביר את התיק לבית הדין לעבודה – הערכאה בעלת הסמכות העניינית לדון בשאלת קיום יחסי עובד מעסיק. בדצמבר 2014 הגיש גם בקיש תביעה נגדית להכיר ביחסי עובד מעסיק בינו לבין סלומון ולזכויות הנובעות מכך. הדיונים בשתי התביעות אוחדו במרץ 2015.
באוקטובר 2017 קבעה השופטת רימון-קפלן כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה והכירה בבקיש כעובדו של סלומון. סלומון הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין הארצי, אך הערעור נמחק בשל איחור בהגשתו. לאחר פרישת השופטת רימון-קפלן, הועבר התיק למותב חדש בראשות השופטת סאוסן אלקאסם, נציג הציבור מטעם העובדים שלמה ליב ונציג הציבור מטעם המעסיקים לסלו ויידה.
בית הדין דן בתביעת סלומון שהתבססה על טענות להפרת הסכם ההתקשרות. סלומון טען כי רשימת הלקוחות, הנכסים והמידע השמור לגביהם מהווים סוד מסחרי שיש להגן עליו, וכי בקיש הפר את התחייבויותיו בהסכם כאשר התקשר עם לקוחות הסוכנות וטיפל בהם בעסקאות תיווך אצל מעסיקתו החדשה. סלומון תבע פיצוי בסך 150,000 שקל.
בקיש מצדו טען כי אינו מחזיק במידע עסקי מוגן של סלומון. לטענתו, סלומון עובד עם תוכנת במבי, בה מפורסם מידע פתוח לכל מנויי המאגר, מידע שאינו מהווה מידע עסקי חסוי ומוגן. בקיש הוסיף כי יצר קשר עם לקוחות פוטנציאלים שפרטיהם נמצאו בתוכנת במבי ושאין להם הסכם בלעדיות עם סלומון או עם מתווך אחר.
בית הדין ציין כי הקביעה שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, על אף שהסכם ההתקשרות קבע אופן העסקה אחר, אינה מאיינת את ההסכם מעיקרו. עם זאת, תנאי בהסכם המגביל את חופש העיסוק נתפס כפוגע בתקנת הציבור, ויהיה תקף רק אם יוכח כי קיים אינטרס לגיטימי להגן עליו.
בית הדין הפנה לפסיקה הקובעת כי ניתן להגביל חופש העיסוק במספר מקרים, ובהם: למנוע שימוש שלא כדין בסוד מסחרי השייך למעסיק הקודם, במקרים שהמעסיק השקיע משאבים מיוחדים בהכשרת העובד, כאשר העובד קיבל תמורה מיוחדה עבור התחייבותו שלא להתחרות בעתיד, ויש ליתן משקל לתום לבם של העובד והמעסיק החדש.
בית הדין דחה את טענת סלומון לקיום סוד מסחרי מוגן. בית הדין קבע כי מדובר במידע פתוח לציבור ולא במידע חסוי. רשימת הלקוחות והנכסים הייתה זמינה למתווכים אחרים באמצעות תוכנת במבי, שהיא תוכנה סטנדרטית המשמשת סוכנויות תיווך רבות. בית הדין ציין: "רשימות לקוחות של תיווך נדל"ן, הנעזרות בתוכנת ניהול סטנדרטית המשרתת את כל שוק התיווך בארץ, אינן מהוות סוד מסחרי מוגן, בכל הנוגע למידע לגבי נכסים הנמצאים בשיווק ומפורסמים באתרים חיצוניים למשרד".
בית הדין דחה גם את הטענה כי סלומון השקיע משאבים מיוחדים בהכשרת בקיש. אמנם התקיימו הדרכות והכשרות מסוימות, אך אלו היו במסגרת התפקיד ולא היוו השקעה יוצאת דופן המצדיקה הגבלת עיסוק. בנוסף, בקיש לא קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבותו שלא להתחרות במעסיק.
בית הדין בדק את מקרי המבחן הספציפיים שהעלה סלומון. בחלק מהמקרים התברר כי הלקוחות פנו בעצמם לבקיש לאחר שראו פרסומים של הנכסים באתרי אינטרנט, ולא בשל פנייה יזומה מצדו. במקרים אחרים, התברר כי למוכרים לא היה הסכם בלעדיות עם סלומון, ולכן הם היו חופשיים להתקשר עם כל מתווך.
בית הדין דחה את התביעה של סלומון בטענה להפרת חובות תום הלב והאמון. בית הדין קבע כי לא הוכח שבקיש פעל בחוסר תום לב או בניגוד לחובות האמון המוטלות עליו. העובדה שעבר לעבוד בסוכנות מתחרה באותו אזור גיאוגרפי אינה מהווה בפני עצמה הפרה של חובות אלו, במיוחד כאשר לא הוכח שימוש בלתי ראוי במידע חסוי.
לעניין תביעת בקיש, בית הדין הכיר בו כעובד וקבע כי הוא זכאי למספר רכיבי תביעה. בין היתר נקבע כי בקיש זכאי לפדיון ימי חופשה שלא נוצלו, לפיצויי פיטורים ולהפרשות פנסיוניות. בית הדין דחה דרישות נוספות של בקיש בשל חוסר בראיות מספקות. המחלוקת סביב נסיבות הפיטורים לא הוכרעה באופן חד משמעי לטובת אף אחד מהצדדים.
בית הדין התייחס לעובדה שסלומון לא ניהל רישומי שעות עבודה, כנדרש על פי חוק, וקבע כי נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח את מספר שעות העבודה. עם זאת, בית הדין קבע כי לא הוכחה זכאות לתשלום שעות נוספות, בין היתר בשל העובדה שבקיש עבד בהתבסס על עמלות ולא על שכר חודשי קבוע, והיה לו שיקול דעת רחב בניהול זמנו.
בית הדין התייחס גם לשאלת חובת התורנות במשרד. נטען כי הייתה חובה להגיע למשרד פעם בשבוע לצורך תורנות, אך בית הדין קבע כי לא הוכח שמדובר היה בחובה מחייבת המצדיקה תשלום נוסף.
פסק הדין מדגיש את החשיבות של הגנה על חופש העיסוק כזכות יסוד, ומציב רף גבוה להוכחת קיומו של סוד מסחרי מוגן בתחום התיווך. בתחום זה, שבו רוב המידע זמין לציבור באמצעות פרסומים ומאגרי מידע משותפים, קשה יותר להצדיק הגבלות על עיסוקו של עובד לשעבר.
הפסיקה מצטרפת למגמה של בתי הדין לעבודה לבחון בקפידה טענות של מעסיקים לקיום סוד מסחרי, ולא להכיר בטענות כאלו כאשר מדובר במידע הזמין לציבור או למתחרים בענף. במקביל, ממשיכה המגמה של בחינת יחסי העבודה על פי המצב בפועל ולא על פי ההגדרה החוזית, כשבמקרה זה הוכר בקיש כעובד למרות שההסכם הגדיר אותו כקבלן עצמאי.
