שלט ענק שנפרס ביציע "הקופים הירוקים" של אוהדי מכבי חיפה במהלך דרבי שנערך באצטדיון סמי עופר לפני מספר שבועות הציף מחדש שאלה משפטית שבתי הדין לעבודה כבר הכריעו בה זה מכבר: האם דימוי מיני משפיל שלא מכוון לאדם ספציפי עשוי להיחשב הטרדה מינית? התשובה, גם על פי הפסיקה וגם על פי התגובה הציבורית הסוערת שעורר האירוע, חד-משמעית: כן.
השלט, שהכיל מסר בעל אופי מיני מבזה, נחשף בפני עשרות אלפי נוכחים באצטדיון ומאות אלפי צופים נוספים ששעו לשידור הטלוויזיוני – נשים וגברים, נערים ונערות, ילדים וילדות – מבלי שניתנה להם אפשרות בחירה או התחמקות מהתוכן. תוך דקות ספורות הצית השלט גל של ביקורת ברשתות החברתיות ודיון ציבורי נרחב על הגבולות שבין פרובוקציית אוהדים לבין התנהגות אסורה על פי חוק.
עו"ד שי בן-נתן, עורך דין בתחום דיני עבודה המתמחה בתביעות מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, רואה באירוע הזדמנות חינוכית ומשפטית כאחד. לדבריו כפי שפורסמו ב-N12, אותו מנגנון שפעל ביציע הכדורגל – הצגת תוכן מיני משפיל בפני קהל שבוי – מתקיים מדי יום במקומות עבודה ברחבי ישראל, אלא ששם הוא מוגדר במפורש כהטרדה מינית סביבתית.
הטרדה שאינה זקוקה לכתובת אישית
תפיסה רווחת בקרב עובדים רבים מצמצמת את מושג ההטרדה המינית לתרחישים של מגע פיזי, הצעה מינית גלויה או הערה בוטה המכוונת לאדם מזוהה. אלא שהמציאות המשפטית רחבה בהרבה. הדין הישראלי והפסיקה שהתגבשה לאורך השנים קובעים באופן ברור: אין צורך שהפנייה תהיה אישית, אין צורך בנקיבת שם, ואין דרישה לכוונה מינית מוצהרת. מספיק שבמרחב העבודה שוררים דימויים, אמירות, בדיחות, תמונות או מסרים בעלי גוון מיני פוגעני כדי שהמצב ייחשב להטרדה מינית על פי החוק.
מנגנון ההגנה הזה קיים מטעם פשוט: עובד או עובדת אינם יכולים לעזוב את מקום עבודתם כפי שצופה יכול לצאת מאצטדיון. הם שוהים שעות ארוכות בסביבה שנכפית עליהם, מול עמיתים, ממונים ולקוחות. כאשר סביבה זו ספוגה בתכנים מיניים פוגעניים, נוצרת פגיעה מתמשכת בכבודם, בתחושת הביטחון שלהם וביכולתם לתפקד באופן מקצועי.
פסק דין "אירוע הקוף": נקודת ציון בפסיקה
אחד מפסקי הדין המשמעותיים ביותר בתחום ההטרדה המינית הסביבתית הוא פסק הדין בעניינו של ד"ר דורון זמיר, שזכה לכינוי "אירוע הקוף" בשל ביטוי משפיל שנעשה בו שימוש בדימוי של קוף כלפי עובדת. בית הדין הארצי לעבודה הכיר בביטוי זה כחלק ממערכת של מעשי הטרדה מינית סביבתית והשפלה בסביבת העבודה.
באותו מקרה נקבע עיקרון מכונן: הצבת תמונה משפילה בעלת הקשר מיני במרחב עבודה משותף יוצרת אווירה עוינת ופוגענית, אף אם לא כוונה לעובדת מסוימת. בית הדין הבהיר כי אמת המידה אינה כוונתו הסובייקטיבית של מי שאחראי לתוכן, אלא התחושה שהוא מעורר אצל מי שנחשפים אליו בעל כורחם.
עיקרון זה מפורק למעשה את אחד הטיעונים הנפוצים ביותר שעולים כאשר עובדים מתלוננים על סביבת עבודה פוגענית: "זה לא היה מכוון אלייך", "זו סתם הלצה", "ככה פשוט נוהגים כאן", או "אם לא נעים לך – אפשר להתעלם." הפסיקה דוחה גישה זו. החובה ליצור סביבת עבודה מכבדת ובטוחה מוטלת על המעסיק, ולא על העובדת או העובד להתחשל או להשתלב ב"תרבות" שמנרמלת השפלה.
המבחן האובייקטיבי: לא עניין של רגישות אישית
נקודה משפטית מהותית שעו"ד בן-נתן מדגיש נוגעת לאופן שבו בתי הדין בוחנים תלונות על הטרדה סביבתית. הבחינה אינה סובייקטיבית – כלומר, אינה תלויה באופיו של העובד המתלונן או ברמת רגישותו – אלא אובייקטיבית: האם אדם סביר היה חווה את הסביבה המתוארת כמשפילה או מבזה. הכרה זו של בתי הדין חשובה במיוחד, שכן היא מפריכה את הטענה שתלונות על הטרדה סביבתית נובעות מ"רגישות מופרזת" של המתלוננים.
בתי הדין אף הרחיבו את הפגיעה המוכרת מעבר לרמת הפרט, וקבעו כי סביבת עבודה עוינת פוגעת גם באמון הארגוני, בשוויון ובהוגנות בתוך מקום העבודה כולו.
אחריות המעסיק: חובה אקטיבית למניעה
החוק למניעת הטרדה מינית מטיל אחריות מפורשת על המעסיק – לא רק להגיב לתלונות, אלא לפעול באופן יזום למניעת הטרדה מינית על כל צורותיה, לטפל בתלונות כאשר הן מוגשות, ולהבטיח סביבת עבודה בטוחה ומכבדת. מעסיק שמתעלם מתלונות, מקטין את משמעותן או נמנע מלנקוט פעולה עלול למצוא את עצמו נושא באחריות משפטית.
עו"ד בן-נתן מציין כי עובדים רבים הנתונים בסביבת עבודה פוגענית נמנעים מלפנות לייעוץ משפטי מתוך הנחה שאין בידיהם "תיק" – אין אירוע בודד חד-משמעי, אין ראייה מובהקת, אין מעשה או אמירה שניתן להצביע עליהם בבידוד. אולם דווקא בכך טמון עיקרה של ההטרדה הסביבתית: לא האירוע הבודד הוא שמכונן את העילה, אלא ההצטברות המתמשכת של התנהגויות, הערות ואווירה שיחד יוצרות מציאות בלתי נסבלת.
הקו המשותף: מהאצטדיון למשרד
עו"ד בן-נתן, שמגדיר עצמו כאוהד מכבי חיפה מילדות, סוגר את המעגל בין הספורט למשפט: אירוע השלט באצטדיון סמי עופר, על הביקורת הציבורית הנרחבת שעורר, ממחיש כיצד החברה הישראלית מתחילה להפנים שדימוי מיני מבזה פוגע גם כשהוא אינו מכוון לאף אדם באופן ישיר. אותה הבנה חייבת לחלחל גם למקומות עבודה. הטרדה מינית, בין אם באצטדיון ובין אם במשרד, אינה חייבת להיות אישית כדי להיחשב אסורה על פי דין – וודאי שאינה דבר שיש להשלים עמו.
