בפסק דין מקיף שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, נדחה ערעורה של חברת הבנייה שתית בע"מ על פסק דין קודם של בית משפט השלום. פסק הדין המחוזי, שכתב השופט יואב פרידמן בהסכמת חברותיו להרכב, השופטות ישראלה קראי-גירון ועדי חן-ברק, מאשר את חובתה של חברת שתית לשלם לחברת האבן ס.ד. זידאן לאבן בע"מ סכום נכבד של כחצי מיליון שקלים. ההחלטה התקבלה לאחר בחינה יסודית של נסיבות התנהלות הצדדים ושל הראיות שהוצגו.
הרקע לסכסוך
הסכסוך בין שתי החברות החל בפרויקט בנייה ברחוב חביבה רייך בחיפה, שם עבדה חברת ס.ד. זידאן כקבלן משנה של שתית. עבודתה כללה חיפוי אבן, כוחלה וקופינג במספר בניינים. הצדדים חתמו על שני הסכמים בשנת 2017, ובהם נקבעו תנאי התשלום והביצוע. עם התקדמות הפרויקט, התגלתה מחלוקת כספית משמעותית. חברת ס.ד. זידאן טענה כי חברת שתית חייבת לה כ-530,000 ₪ נוספים עבור עבודות שבוצעו, בעוד שתית טענה מנגד כי שילמה ביתר וכי ס.ד. זידאן היא זו שחייבת לה כ-547,000 ₪ בגין הפרות שונות.
בית משפט השלום בחיפה, בראשות השופט רמזי חדיד, דן בתביעות ההדדיות. אחת המחלוקות העיקריות נגעה לתשלום עבור "שטחי פתחים" – אותם שטחים בקירות בהם ממוקמים חלונות ודלתות, שלגביהם טענה ס.ד. זידאן כי סוכם בעל פה ובכתב שהיא תהיה זכאית לתשלום, אף על פי שלא בוצע בהם חיפוי אבן בפועל.
הליך ראייתי מורכב
ההליך המשפטי התאפיין בסוגיות ראייתיות מורכבות. בית המשפט המחוזי, בדומה לבית משפט השלום, נתן משקל רב להתנהלות הדיונית של שני הצדדים, שהגישו חוות דעת מומחים באופן לא תקין. בפסק הדין מציין השופט פרידמן כי שתי החברות נהגו בפעולות דומות: תחילה חברת שתית הצליחה להוציא מתיק הראיות את תצהירי המודד של ס.ד. זידאן, בטענה שהם אינם ערוכים כחוות דעת מומחה. בהמשך, כשס.ד. זידאן התנגדה לחוות דעת שהגישה שתית, בית המשפט קיבל גם את התנגדותה והורה להוציא את המסמך מתיק הראיות.
השופט פרידמן הדגיש כי בתיק זה, בית המשפט נהג בשוויוניות כלפי שני הצדדים. "התנגדותה (של שתית) התקבלה ובית המשפט קמא הורה על הוצאת תצהירי מודד המשיבה אף מטעם זה, מה למערערת כי תלין על כי ננקטה אף כלפיה אותה אמת מידה," כתב בפסק הדין, והוסיף כי שני הצדדים לא עמדו בנטל להגיש את חוות הדעת בדרך הקבועה בדין.
הכרעה על בסיס ראיות קיימות
מכיוון שחוות דעת המומחים נפסלו, בית המשפט התבסס על ראיות אחרות שהיו בתיק. הוא בחן מכתב התחייבות שנשא את חתימתו של מנהל הפרויקט מטעם שתית, ובו נכתב במפורש שהחברה תשלם גם עבור שטחי הפתחים. בית המשפט דחה את טענת שתית כי למנהל הפרויקט אין סמכות לחייב את החברה, וקבע כי אי-זימונו של המנהל למתן עדות פועל לרעתה של שתית.
נקודה נוספת וחשובה בפסק הדין נגעה לחישובים הכספיים. בית המשפט קבע כי ההתחשבנות הסופית בין הצדדים תיעשה על בסיס החשבונות החלקיים שהוגשו במהלך הפרויקט, ואושרו בזמן אמת על ידי נציגי חברת שתית. הוא דחה את טענתה של שתית כי חשבונות אלו היו רק "על החשבון" ואינם משקפים את הנתונים הנכונים. בית המשפט קבע כי על חברת שתית היה להוכיח כי נפלו טעויות בחשבונות שאושרו, אך היא לא עשתה זאת.
מסר לשוק הבנייה
השופט פרידמן סיכם את הדברים באמירה מפורשת, המהווה אולי תמרור אזהרה לכל העוסקים בתחום: "החלטות בית המשפט לא נעלמו מן הצדדים, הדין הראייתי…יושם באופן שוויוני משני העברים, ומדובר בהחלטות דיוניות מובהקות…בהן אין נוטה ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרה של חריגה קיצונית מסבירות." השופט אף ציין כי ניהול ההליך על ידי שני הצדדים תרם לסרבולו. לפיכך, ובשל נסיבות אלו, החליט הרכב השופטים שלא לפסוק הוצאות משפט על ההליך בערעור, אלא להורות לכל צד לשאת בהוצאותיו.
החלטת בית המשפט המחוזי לא רק דוחה את הערעור, אלא גם מחזקת את העיקרון המשפטי כי הסכמים והתנהלות בזמן אמת, לרבות אישור חשבונות על ידי נציגי החברה, בעלי משקל ראייתי כבד. היא מהווה תזכורת לכך שבתי המשפט מצפים מבעלי הדין לנהל את הליכיהם בזהירות ובהקפדה, במיוחד כשמדובר בהגשת ראיות מרכזיות כדוגמת חוות דעת מומחים.
