סערת גיוס החרדים לצה"ל מעסיקה רבים מהישראלים, מדובר בסוגיה עקרונית שצריך ללמוד אותה ולהעמיק למה הציבור הנ"ל ומנהיגיו נגד הגיוס לצה"ל • איתן פרדו-רוקואס בטור אישי שאינו עוסק רק בגיוס החרדים לצה"ל אלא בגיוס החרדים שיצאו לשוק העבודה
כיום הנתונים המפתיעים הם שרבים מהחרדים יוצאים לשוק העבודה ועושים עבודות, משימות ועסקים לא פחות מורכבים משירות לאומי או צבאי.
כאיש הייטק, נדל"ן, סטארטאפ, יזמות וחדשנות – אני פוגש את אותם חרדים כמעט בכל צומת, תוכניות האצה לסטארטאפים חרדים – יש, יזמי נדל"ן ומשווקים חרדים – יש והאם אותם אנשים עשו שירות לאומי או צבאי? לרוב התשובה היא לא.
זה לא הגיוני ששתי יזמי נדל"ן בונים בניין ליד בניין, אחד יוצא חודש בשנה למילואים ואחד לא מכיר את המושג הזה. ברור לי שלא כל חרדי מסוגל להתגייס וגם לא כל חרדי שיצא לשוק העבודה מסוגל להתגייס אבל שירות לאומי כולם יכולים – שנה/שנתיים שירות לאומי בכל מסגרת שתבחר – למה? כדי להראות סולידריות, כדי לתת לעם ישראל את ההרגשה שאתה חלק מהמאמץ.
אם הייתי איש יח"צ של הציבור החרדי, זה הדבר הראשון שהייתי עושה – כל מי שיש לו תלוש שכר שיעשה שירות לאומי או צבאי. התדמית של הציבור החרדי כיום במצב לא טוב, יותר ויותר חרדים סולדים מהם ולא חשים מחוברים לאג'נדות אותם הם מקדמים. ללכת ראש בקיר ולצעוק "גיוס שווה לכולם" זה לא הפיתרון, עם ישראל זקוק לגרעין לומדי תורה שימשיך לפתח ולהעמיק את התורה, שיהיו בתי מדרש שיעבדו וילמדו בהם מהבוקר עד הלילה. אבל, מי שהחליט שמסלול לימוד התורה לא בשבילו והוא הולך לעבוד – צריך גם לקחת חלק במשימה לאומית. אם באמת הציבור החרדי רוצה לשמור על ציבור לומדי התורה לטווח הארוך – זאת הדרך והגישה.
ערבות הדדית, בימים של לחימה, בימים שבהם נופלים חיילים, בימים שבהם משפחות שלמות פועלות למען עתיד המדינה – אנשים רוצים לראות ולהרגיש ערבות הדתית וזה בהישג יד. עם יד אחת נטפח את לומדי התורה ועם היד השניה נשלב במשימה הלאומית את אותם חרדים שאינם לומדים תורה. לא ראש בקיר ובמלחמות אלא בערבות הדדית.
אני יודע שיש מי שיטען "העיקר שהם חלק ממעגל העבודה והם יוצאים לעבוד" אבל בעת הזאת זה לא העיקר – בעת הזאת משימתנו לאחד שורות, להביע סולידיריות במעשים ולהיות חלק מהמאמץ הלאומי.
• הכותב הוא איתן פרדו-רוקואס, רס"ן במיל', יזם, משקיע ומתמחה בפיתוח עסקי וכלכלי. תושב חיפה.
