שמונה חודשים אחרי שנחטף בנובה ונרצח על ידי שוביו בעזה, שובל קוסטנקו-צרפתי מקרית אתא, אחותו של אופיר צרפתי ז"ל, ילדה בן ברמב"ם. "יהיו לנו חיים של אושר לצד עצב. אנחנו נדאג שאופיר וכל מה שהוא היה לא יישכח ויחיה בנו ואיתנו"
"חלמתי שאני פוגשת את אופיר ומספרת לו על ההיריון הזה ורואה את הבעת השמחה על הפנים שלו. הוא ידע כמה חיכינו לילד נוסף. אני מרגישה שזו המתנה שהוא נתן לי, למשפחה שלנו, כדי שתהיה לנו דרך להרחיב את הלב ואולי קצת לשמוח" – כך אומרת שובל קוסטנקו-צרפתי, אחותו של אופיר צרפתי ז"ל, שנחטף ב-7 באוקטובר ממסיבת הנובה ונרצח בעזה, יממה לאחר שילדה את בנה ברמב"ם. "אין לי ספק שהוא שמר עלי לאורך כל ההיריון, אין לי ספק שהוא היה איתי בחדר הלידה, ושזו הדרך של אופיר להמשיך ולדאוג לנו שנהיה בסדר".
במשך תקופה ארוכה ניסו שובל קוסטנקו-צרפתי (30) ובעלה מקס (37), מקרית אתא, להרות בשנית ולהביא אח או אחות לבתם אמה, בת 3 וחצי. אחרי שתי הפלות והרבה מפח נפש, יומיים לפני השבת השחורה, גילתה שובל, כי היא בהריון.
"אנחנו, האחים, מאוד מחוברים זה לזה", היא מספרת על יחסיה עם אופיר ז"ל ואחותם הצעירה ליאור, בת 21. "מאוד רציתי לספר לו, ידעתי שהוא יהיה מאושר, אבל הוא גם מאוד רגיש ורציתי לחכות עוד קצת. שנהיה בטוחים, שלא יישבר לו הלב".
את הידיעה על האחיין שבדרך, אופיר כבר לא הספיק לקבל. בזמן שניסה לחלץ את חבריו ומשתתפים נוספים ממסיבת הנובה, הוא נחטף על ידי מחבלי החמאס לעזה, ונחשב במשך כחודשיים לחטוף שמוחזק בידי ארגון הטרור. בסוף נובמבר התבשרה משפחת צרפתי, כי אופיר איננו בין החיים, כשגופתו זוהתה באזור בית החולים שיפא והובאה לקבורה בישראל.
"שמונה חודשים עברו מאז. ההיריון הזה עבר מבלי שארגיש בו. לא הייתי נוכחת. הלב והראש היו במקום אחר", מספרת קוסטנקו-צרפתי, "ללידה הגעתי כמו לביצוע משימה, אבל שם, בחדר הלידה, פתאום קרה נס. קראתי לו, הרגשתי שהוא איתי. כשראיתי את התינוק, כאילו נחלץ פקק שסתם את הלב, פתאום הרגשתי שאני יכולה לנשום, להרגיש, לשמוח. אי אפשר לתאר את התחושה של העיטוף והאהבה שהייתה שם בחדר. בי, בבני המשפחה שלי, בצוות שטיפל בי. לאן שהסתכלתי ראיתי עיניים טובות. ההורים שלי, שעברו כל כך הרבה סבל בחודשים האלה, הרגישו אותו הדבר. אתמול הבנו שאלה החיים שלנו. לא רק עצב. אלא עצב ביחד עם שמחה".
מסביב למיטתה של קוסטנקו-צרפתי במחלקת יולדות תלויות תמונותיו של אחיה אופיר. החיוך שלו ניבט מכל פריים וקיר, והיא נראית שלווה ורגועה כשהיא מחבקת את בנה הקטן.
"כולם שואלים אותי. תקראו לו אופיר? אני חושבת שאופיר הוא חלק גדול מאוד ממנו, ותמיד יהיה. אני אספר לו על הדוד שלו ואבהיר לו כמה הוא חסר, אבל יש את אופיר ויש את התינוק. אנחנו יודעים שהשמחה תבוא איתו, אבל זאת לא האחריות שלו. הוא יהיה מי שהוא, ואנחנו נדאג שאופיר וכל מה שהוא היה לא יישכח ויחיה בנו ואיתנו".
