בית הדין לעבודה בחיפה דחה תביעה להכרה בתאונת דרכים כפגיעה בעבודה, לאחר שהתברר כי הנהג שלט בהגה כשהוא שיכור ותחת השפעת קנאביס. אולם לא רק התובע ספג מכה בפסק הדין – גם עורכת דינו יצאה מושפלת מאולם בית המשפט, לאחר שהשופט חשף כי הפנתה בסיכומיה לפסקי דין שכלל לא קיימים במאגרים המשפטיים.
השופט הבכיר אלכס קוגן קבע בהחלטתו כי נהיגה במצב של שכרות ותחת השפעת סמים מהווה התנהגות החורגת מסיכוני הדרך הרגילים, ולפיכך אינה מזכה בהגנת ביטוח נפגעי עבודה. במקביל הטיל על התובע תשלום הוצאות משפט בסך 4,000 שקל לטובת המוסד לביטוח לאומי – צעד נדיר יחסית בהליכים מסוג זה.
האירוע שבמוקד הפרשה התרחש לפני כשלוש וחצי שנים, כאשר התובע, כיום בן 38, נסע לעבודתו. במהלך הנסיעה איבד שליטה ברכבו והתנגש בכלי רכב שנסע משמאלו. כתוצאה מההתנגשות נפצעו תשעה בני אדם.
בעקבות התאונה נפתח נגד הנהג הליך פלילי, שהסתיים בהסדר טיעון. במסגרת ההסדר הודה הלה כי נהג במצב של שכרות ותחת השפעת קנאביס, וכי התנהגותו הפזיזה היא שהובילה להתרסקות ולפציעת הנפגעים.
למרות ההודאה בהליך הפלילי, פנה האיש למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר באירוע כפגיעה בעבודה. הביטוח הלאומי דחה את בקשתו על הסף, בנימוק שהתאונה לא נבעה מסיכונים אופייניים לדרך, אלא מנהיגה פזיזה תחת השפעת חומרים משכרים ובמהירות בלתי סבירה.
התובע לא השלים עם הסירוב, ובפברואר 2023 הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בחיפה. בכתב התביעה העלה טענה מפתיעה: לדבריו, השימוש בקנאביס נעשה מטעמים רפואיים ולא לצורכי הנאה. הוא הוסיף וטען כי תכלית החקיקה היא להעניק הגנה לעובדים מפני סיכוני הדרך לעבודה, גם כאשר נפלה מצדם רשלנות.
המוסד לביטוח לאומי עמד על עמדתו ודחה את טיעוני התובע. הנציגות המשפטית של המוסד חזרה והדגישה כי מאחר שהתאונה נגרמה עקב נהיגה פזיזה, בחוסר תשומת לב ובמהירות מופרזת – כל זאת על רקע שכרות והשפעת סם – אין מדובר בסיכון דרך רגיל, ולפיכך אין מקום להכיר באירוע כפגיעה בעבודה.
השופט קוגן קיבל את עמדת הביטוח הלאומי במלואה. בפסק דינו הבהיר כי אמנם תאונות המתרחשות במסלול לעבודה מוכרות בדרך כלל כתאונות עבודה, אולם הכלל הזה אינו חל כאשר הנהג עצמו יצר את הסיכון באופן חריג.
בנימוקיו כתב השופט: "סביר יותר כי התאונה התרחשה בעת שהתובע נהג שיכור ותחת השפעת סמים, ובשל חוסר זהירות ותשומת לב לכביש – כפי שהודה בעצמו, ולא בגלל גורם חיצוני אחר שלא הובא בפנינו ואף לא בהליך הפלילי". השופט הוסיף והבהיר כי מדובר בגורמים הנעוצים בתובע באופן אישי, "החורגים מהגורם האנושי השגרתי שניתן לראותו כמרכיב טבעי בסיכוני הנהיגה".
אולם הביקורת החריפה ביותר בפסק הדין הופנתה דווקא כלפי עורכת הדין שייצגה את התובע. במהלך בחינת הסיכומים שהוגשו מטעם התביעה, גילה בית הדין כי הפניות שנכללו בהם לפסיקה קודמת – פסקי דין שנועדו לכאורה לתמוך בקו הטיעון – מובילות לשום מקום.
בבדיקה במאגרים המשפטיים התברר כי חלק ממספרי ההליכים שצוינו אינם קיימים כלל, ואילו חלק אחר מתייחס לפסיקה שאינה רלוונטית לסוגיה הנדונה. עורכת הדין טענה בתגובה כי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב.
השופט קוגן לא קיבל את ההסבר, וניסח ביקורת נוקבת: "אנו מתייחסים בחומרה רבה לעובדה שעורכת הדין מציגה בסיכומיה מצג שקיימות החלטות שיפוטיות התומכות בעמדתה המשפטית, אך בפועל מפנה למספרי תיקים שאינם קיימים במציאות או שתוכנם אינו קשור לטענותיה – בסתירה מוחלטת לאופן שבו הוצגו הדברים".
בשל חומרת הממצאים, החליט השופט לנקוט צעד שאינו שכיח בהליכי עבודה: מעבר לדחיית התביעה לגופה, הוטל על התובע לשלם הוצאות משפט בסך 4,000 שקל לקופת הביטוח הלאומי. בבתי הדין לעבודה, שנועדו להקל על גישת עובדים למערכת המשפט, פסיקת הוצאות נגד תובעים מתרחשת רק במקרים חריגים.
פסק הדין מבהיר את הגבולות של ביטוח נפגעי עבודה ביחס לתאונות בדרך לעבודה וממנה. בעוד שהחוק מעניק הגנה רחבה לעובדים הנפגעים במסלול לעבודתם, הגנה זו אינה חלה כאשר העובד עצמו יוצר סיכון חריג שאינו קשור לסיכוני הדרך הרגילים. נהיגה במצב של שכרות ותחת השפעת סמים נחשבת לדוגמה מובהקת להתנהגות שמוציאה את הנפגע מתחולת הביטוח.
מעבר לסוגיה המשפטית הספציפית, פסק הדין משמש תזכורת חד-משמעית לעורכי דין בנוגע לחובת הדיוק בהפניות לפסיקה. בעידן שבו כלי בינה מלאכותית עלולים לייצר מראי מקום שאינם קיימים, מוטלת על עורכי הדין אחריות לוודא כי כל הפניה משפטית מבוססת על מקור אמיתי וניתן לאימות. התעלמות מחובה זו עלולה לגרור לא רק נזק ללקוח, אלא גם פגיעה קשה במעמד המקצועי של עורך הדין עצמו.
