בית המשפט המחוזי בחיפה הפחית את הקנס שהוטל על חברת מגידו שירותי שמירה בע"מ מ-700,000 שקל ל-500,000 שקל, בגין שימוש אסור במקרקעין חקלאיים בכניסה לישוב זלפה. פסק הדין ניתן על ידי השופט זיו אריאלי ביום 10 בנובמבר, והוא כולל גם הארכת העיכוב בביצוע צו ההריסה.
החברה הורשעה בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בשימוש אסור במקרקעין בהיקף של כ-1,655 מטר רבוע בכניסה לישוב זלפה. החל משנת 2019 לכל המאוחר, הפעילה החברה במקום מוסך ומגרש רכבים ללא היתר. במקרקעין קיים מגרש אספלט בשטח של כ-1,200 מטר רבוע, סככה בשטח של כ-300 מטר רבוע, מכולה, מבנה מעץ וסככה נוספת בשטח של כ-80 מטר רבוע. בנוסף הוצב במקום מיכל סולר בקיבולת של כ-9,000 ליטר. על פי התכניות החלות על המקרקעין, ייעוד השטח הוא חקלאי.
בסוף יולי הוגשה לחברה הודעה על הטלת קנס מנהלי קצוב בסך 600,000 שקל. החברה הודיעה שהיא מבקשת להישפט, ומשכך הוגש כתב אישום לבית המשפט.
החברה כפרה במיוחס לה בכתב האישום וטענה שעל פי תכנית החלה על המקרקעין, ייעוד השטח כולל גם תעסוקה ומלאכה. החברה טענה שהמקרקעין מצויים באזור המשמש כציר שנמצא בשלבי תכנון לצורכי תעסוקה ומסחר, ושמקודמת תכנית שהוגשה למוסדות התכנון במטרה לשנות את הייעוד לאזור תעסוקה ומסחר. כמו כן טענה החברה לטענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, מאחר שבמקום פועלים במשך שנים עשרות בתי מלאכה ומבני מסחר ללא כל התערבות של הרשות לאכיפה במקרקעין.
במהלך המשפט העידו מטעם הרשות מפקח האכיפה ומנהל התכנון בלשכת תכנון חיפה. מטעם ההגנה העידו נציג החברה, ראש המועצה המקומית מעלה עירון בעת הרלבנטית, וממלא מקום מהנדס המועצה.
בית המשפט לעניינים מקומיים, בראשות השופט אורן כרמלי, דחה את טענות החברה. נקבע שהרשות הוכיחה מעבר לספק סביר שייעוד המקרקעין הוא לחקלאות, ושהתכניות שפרטיהן צוינו בכתב האישום הן התכניות החלות על המקרקעין בעת הרלבנטית. בית המשפט קבע שהעובדה שננקטו הליכי תכנון לאחר המועדים הנקובים בכתב האישום אינה מאיינת את ביצוע העבירה.
בנוגע לטענת הגנה מן הצדק, נקבע שכבר בשנת 2002 נקטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה בהליכי אכיפה נגד החברה בשמה הקודם, בהתייחס לסככה בשטח של כ-240 מטר רבוע ששימשה כמוסך. בשנת 2006 הורשעו הנאשמים על פי הודאתם, ניתן צו איסור שימוש וצו הריסה ביחס לסככה, אך זו לא נהרסה ואף נוספו לה מבנים נוספים.
בית המשפט לעניינים מקומיים בחן את טענות החברה לשיהוי ואכיפה בררנית ודחה אותן. אומנם נקבע שהחברה עושה שימוש במקרקעין מזה למעלה מ-20 שנה במקום מרכזי ובולט, לצד בתי עסק נוספים, ושהרשות הייתה מודעת לגזר הדין משנת 2006 ולהרחבת השימוש במקרקעין אך ישבה בחיבוק ידיים. בית המשפט אף ציין שהתעלמות הרשות מהפעילות הלא חוקית במשך למעלה מעשור היא לקויה ומעוררת אי נוחות. עם זאת נקבע שהתנהלות זו אינה עולה כדי פגיעה ממשית בהגנת הנאשמת.
לגבי טענת האכיפה הבררנית נקבע שהחברה לא הוכיחה שננקטה נגדה אכיפה בררנית. להיפך, הוכח שלאחר תיקון 116 לחוק התכנון והבניה החלה הרשות בפעולות אכיפה כנגד הפועלים בשטחים חקלאיים, ביניהם עסקים סמוכים. הוכח שננקטו פעולות אכיפה כלפי 12 בתי עסק המצויים באותו מתחם.
בהכרעת הדין הורשעה החברה בעבירה של שימוש אסור במקרקעין לפי סעיף 243(ד) לחוק התכנון והבניה. בגזר הדין שניתן ביום 26 במאי הוטל על החברה קנס של 700,000 שקל, נוסף על צו הריסה למבנים. ביצוע צו ההריסה עוכב עד יום 26 בנובמבר על מנת לאפשר לחברה להכשיר את המבנים.
בית המשפט לעניינים מקומיים קבע את מתחם העונש ההולם בין 600,000 ל-900,000 שקל, והפנה לפסק הדין בעניין גרין של בית המשפט העליון, לפיו הקנס המנהלי מהווה את רף הענישה התחתון במתחם העונש ההולם. בית המשפט התחשב בכך שהחברה ניהלה משפט במשך ארבע שנים ושבמהלך אותן שנים קידמה תכנית מפורטת להסדרת שינוי בייעוד המקרקעין.
החברה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. מלכתחילה הופנה הערעור הן להכרעת הדין והן לגזר הדין, אך לאחר דיון שהתקיים ביום 22 באוקטובר הודיעה החברה שהיא חוזרת בה מהערעור על הכרעת הדין ומצמצמת את השגותיה לגזר הדין בלבד.
בערעור טענה החברה שלא הונח בפני בית המשפט קמא הסבר מתקבל על הדעת לשיהוי המתמשך בהתנהלות הרשות, שידעה על הפעילות עוד בשנת 1999. לטענתה, השיהוי יצר הסתמכות מוגברת שהשימוש בנכס מותר. עוד נטען שהעיתוי בהטלת הקנס המנהלי מצביע על חוסר תום לב, מאחר שהליך תכנוני שבכוחו להכשיר את הבניה והשימוש מצוי בשלב מתקדם ביותר. לגבי העונש נטען שבית המשפט קמא התעלם מקביעותיו על השיהוי הממושך, ושהיה מקום להתחשב בכך שהחברה כיבדה את צו איסור השימוש ושהתכנית שבכוחה להכשיר את השימוש נמצאת בהישג יד.
השופט אריאלי קיבל את הערעור באופן חלקי. השופט ציין שלא נפלה כל שגגה בהכרעת הדין, שהייתה מנומקת, מפורטת ויסודית. אולם לגבי גזר הדין קבע השופט שיש מקום להתערב במידת מה בעונש הקנס ובמועד לביצוע צו ההריסה.
השופט הפנה לפסק הדין בעניין גרין של בית המשפט העליון, שם נקבע שהקנס המנהלי מהווה עונש מזערי ותחתית מתחם העונש ההולם, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות רף תחתון נמוך יותר. נקבע שנסיבות מיוחדות אלו יפורשו בדומה לפרשנות שניתנה לטעמים המיוחדים המצדיקים קביעת מתחם מתחת לעונש המינימום.
השופט אריאלי קבע ששלושה גורמים מצדיקים הטלת קנס הנמוך מהרף התחתון. הגורם הראשון הוא השיהוי המשמעותי. השופט ציין שבית המשפט קמא עמד על כך שהחברה החלה את השימוש במקרקעין לפני למעלה מ-20 שנה, ושבית העסק פעל לצד עסקים נוספים במקום מרכזי ובולט. אף שהחברה הורשעה בשנת 2006 וצוותה להרוס את הסככה, הסככה לא נהרסה והשימוש במקרקעין הלך והתרחב, והרשות ישבה בחיבוק ידיים. השופט קבע שדחיית טענת השיהוי כמקימה הגנה מן הצדק אין משמעותה שיש להתעלם מטענת השיהוי במלאכת גזירת הדין.
השופט ציין שבית המשפט קמא אומנם קבע שהשיהוי יקבל ביטוי בגזר הדין, אך בפועל הוטל על החברה קנס שלא רק שאינו נמוך מגובה הקנס המנהלי אלא אף עולה עליו ב-100,000 שקל. לדעת השופט, נוכח העדר הסבר לשיהוי המתמשך על פני למעלה מעשור, העובדה שאין מדובר בעבירות המצריכות בדיקה מעמיקה, והעובדה שאין לזקוף על החברה אשמה לשיהוי – היה מקום לתת ביטוי ממשי ומשמעותי לשיהוי באופן שיעמיד את עונש הקנס על סכום הנמוך אף מעונש הקנס המנהלי.
הגורם השני הוא המצב הכלכלי של החברה. נציג החברה, מאהר אגבאריה, טען שמצבה הכלכלי בכי רע, ושיתר בני המשפחה מגייסים כספים על מנת לשלם משכורות לעובדים. הוצג ריכוז יתרות של החברה בחשבון הבנק המגלה התחייבויות בהיקף של למעלה מ-4.6 מיליון שקל, מתוכן הלוואות בהיקף של כ-3.8 מיליון שקל וערבויות בהיקף של 800 אלף שקל, לעומת חסכונות בפיקדונות בהיקף של פחות מ-400 אלף שקל. השופט קבע שגם תמונה חלקית זו מלמדת שיש רגליים לטענה בדבר מצב כלכלי רעוע.
הגורם השלישי הוא התקדמות ההליך התכנוני. במהלך ניהול ההליך קידמה החברה תכנית מפורטת שמטרתה שינוי ייעוד המקרקעין מחקלאות לתעסוקה ומסחר. התכנית אושרה בנובמבר 2024, והיא מאפשרת לגליזציה של המבנים. החברה אף הגישה בקשה לקבלת היתר שאושרה בתנאים. השופט קבע שפעולה ראויה זו של החברה, גם אם באה באיחור, ראוי שתמצא את מקומה בין שיקולי הענישה.
השופט אריאלי הדגיש שייתכן שכל אחד מהשיקולים לבדו לא היה מצדיק סטייה מהכלל לפיו הקנס המנהלי הוא הרף התחתון, אך משקלם המצטבר של שלושת השיקולים, ובאופן מיוחד השיהוי המשמעותי שלא נמצא לו הסבר, מצדיקים הטלת עונש נמוך מגובה הקנס המנהלי.
בהחלטתו הורה השופט אריאלי על הפחתת גובה הקנס ל-500,000 שקל, שישולם ב-25 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 20,000 שקל כל אחד. בנוסף קבע השופט שצו ההריסה יעמוד על כנו, אך ביצועו יעוכב עד יום 26 בינואר 2026, על מנת לאפשר לחברה להשלים את ההליכים להכשרת המבנים. לאחר מועד זה תהיה הרשות רשאית לבצע את הצו ולהיפרע מהחברה בגין הוצאותיה.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!