בית משפט השלום בחיפה דחה את תביעתם של בעלי 5 יחידות בבניין ברחוב מוריה 108 לפינוי חברת אלגד פיצה בע"מ, המפעילה סניף "דומינוס פיצה" בנכס הסמוך. השופטת עינב נהרי סנדלר קבעה כי הפרת הסכם השימוש בחצר ובשביל הגישה, אשר עוגן בפסק דין בהסכמה, הייתה "הפרה מינורית" אשר אינה מצדיקה את ביטול ההסכם והפינוי המבוקש, וחייבה את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.
בית משפט השלום בחיפה, מפי השופטת עינב נהרי סנדלר, דחה תביעת פינוי מושכר שהגישו חיים ירוסלביץ, צבי מנחם ירוסלביץ, שלומית פיניה זית ורויטל מלי נזרי (התובעים), בעלי 5 יחידות דיור בבניין ברחוב מוריה 108 בחיפה, נגד חברת אלגד פיצה בע"מ ודן אהרון גולד (הנתבעים), המפעילים סניף דומינוס פיצה ביחידה בבניין השייכת לצד ג' – משפחת בן מיכאל.
הסכסוך, אשר הוגדר על ידי בית המשפט כ"מתמשך ורב שנים", נוגע הפעם להסכם שכירות נוסף שנכרת בין הצדדים, הנוגע לשימוש וחזקה בחצר ובשביל הגישה לנכס, המצויים בחזקתם הבלעדית של התובעים. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.2.24 על ידי השופטת סיגלית גץ אופיר, ובו נקבעו, בין היתר, תשלום חודשי של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ עבור השימוש עד דצמבר 2026, והתחייבויות הדדיות בנוגע לשמירת שבת בחצר.
המחלוקת: ברזנט, שבת ו"פאסיביות מוחלטת"
עיקר טענת התובעים, שהינם דתיים יראי שמיים, נסובה סביב הפרת התחייבויות הנוגעות לשמירת השבת. התובעים טענו כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא הודיעו להם על הצבת שולחנות וכיסאות בחצר, מה שמנע מהתובעים לספק כיסוי ברזנט לריהוט למשך השבת. כמו כן, נטען כי הנתבעים לא תיאמו עימם את מקום הצבת השלט האוסר על שימוש בריהוט מכניסת השבת ועד צאתה. התובעים, אשר יוצגו על ידי עורך הדין יוסף ליבנה, ראו בהפרות אלו הפרה יסודית המצדיקה ביטול הסכם ופינוי מיידי מהחצר והשביל.
מנגד, הנתבעים, אשר יוצגו על ידי עורך הדין מאור לאליאן, טענו כי התביעה "קנטרנית" והוגשה בחוסר תום לב, ומטרתה האמיתית היא לסלקם מכלל הנכס. הנתבעים טענו כי בעלי הנכס עצמם הפרו את ההסכמות.
הכרעת בית המשפט: הפרה מינורית ותיקון בפועל
לאחר ששקלה את טענות הצדדים והראיות שהוצגו, קבעה השופטת נהרי סנדלר כי ההפרה המיוחסת לנתבעים היא "הפרה מינורית, באופן יחסי, אשר איננה עולה כדי הפרה יסודית של הסכם השכירות/פסק הדין, המצדיקה נקיטה בסעד הדראסטי המבוקש של פינוי".
בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות התובעים עצמם, וקבע כי גם הם הפרו את ההסכמות. השופטת הדגישה כי ההסכם קבע כי מיקום השלט יקבע בהחלטה משותפת בפגישה, ולא הטיל את היוזמה דווקא על הנתבעים. עוד צוין בפסק הדין כי התובעים לא פעלו בתום לב כאשר לא דאגו כלל להכנת ומסירת כיסוי הברזנט שהתחייבו לספק.
השופטת קבעה כי התובעים, שידעו על הצבת הריהוט בחצר כבר בטרם הגשת התביעה, "ישבו באפס מעשה ולא יזמו פגישה בנכס במטרה למדוד את המידות של הריהוט לצורך הכנת יריעת הברזנט – […] ועל מנת לתאם עם הנתבעים את מיקום הצבת השלט". על כן, לדעת בית המשפט, מצופה היה מהתובעים ליזום צעדים, "במקום לשבת בחוסר מעשה, לנקוט בפאסיביות מוחלטת ולבחור בחלופה של הגשת תביעת פינוי המושכר".
בית המשפט ציין כי הנתבעים תלו שלט האוסר על שימוש בריהוט בשבת, והתובע 2 אף העיד בחקירתו הנגדית כי הוא מודע לכך וכי: "עם השלט אין לי בעיה, נכון שזה לא במידות שסוכם, אבל אני לא יורד לקטנות".
לסיכום, בית המשפט קבע כי ההפרה תוקנה בפועל ואינה מצדיקה ביטול הסכם ופינוי טרם סיום תקופת השכירות המוסכמת. התביעה לפינוי נדחתה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.
