בית המשפט השלום בחיפה הורה לחמישה נתבעים ממשפחת ביטון לשלם סך של 237,545 שקלים לחייל קבע ביחידה מבצעית, שביקש לרכוש דירה בנשר והתמודד עם התנהלות בעייתית במהלך העסקה. השופט אבישי רובס קבע שהנתבעים יורם ביטון, אלברט ביטון, רפאל ביטון, ז'קלין פייגנבאום ורוזה זילכה הפרו את הסכם המכר ופעלו בחוסר תום לב.
לפי פסק הדין שניתן ביוני 2020, אב המשפחה החל לחפש דירה באזור נשר בשנת 2015, כאשר תקופת השכירות של משפחתו הייתה צפויה להסתיים. בתחילת יוני אותה שנה הציג לו מתווך בשם שלומי זינו דירה ברחוב מסוים בנשר, ומסר לו שהבעלים המקוריים נפטרו והדירה רשומה על שם היורשים. התובע שיתף את יורם ביטון, שהציג עצמו כנציג היורשים, באילוצים שלו – ובכלל זה הצורך להתחיל בשיפוץ נרחב לפני המעבר והעובדה שתקופת השכירות הנוכחית תסתיים בסוף אוגוסט.
ביום 9 ביוני 2015 נחתם מסמך בשם "סיכום פרטי עסקת מכר עם תנאי מתלה" על סך של 1,465,000 שקלים. התובע טען שיורם ביטון הבטיח שהנתבעים יפנו את הדירה כדי שיוכל להתחיל בשיפוץ, ושהמכשול היחיד הוא הליך טכני של העברת הזכויות לשם היורשים לאחר קבלת צו ירושה. ב-20 ביוני נחתם זיכרון דברים נוסף, בו התובע שילם מקדמה של 50,000 שקלים. נקבע בזיכרון הדברים שצד שיפר את ההסכם יהיה חייב לשלם פיצוי מוסכם של 146,000 שקלים.
התובע השקיע משאבים רבים בשיפוץ הדירה והחל להעביר אליה חפצים אישיים. עם זאת, התובע גילה שהנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם בנושאים שונים. בתחילת ספטמבר 2015, יום אחד לפני המעבר המתוכנן, יורם ביטון הופיע בדירה השכורה של התובע והציג בפניו הסכם שכירות. באותו ערב גילה התובע שהצילינדר בדלת הכניסה של הדירה בנשר הוחלף. בלחץ ובתנאים מורכבים, התובע חתם על הסכם השכירות שהוצג לו.
בנוסף, התובע גילה שבדירה ביצעו הנתבעים שינויים בחלוקה פנימית ובניית מרפסת, ללא היתר בנייה תקף. הליכים מול העירייה לקבלת היתר בדיעבד נכשלו, והתובע נאלץ להחזיר את הדירה למצבה המקורי ולוותר על השטח הנוסף שצפה לקבל.
בית המשפט קבע שהנתבעים הפרו את ההסכם בחוסר תום לב ופעלו במהלך ההתקשרות במרמה והטעיה. השופט רובס פירט שהנתבעים העלימו מידע מהותי מהתובע, כאשר הם ידעו שהדירה אינה מוכנה למכירה והעבירו אותה לתאגיד מס הכנסה שליש שבעלותם כבר בחודש מאי 2015, לפני החתימה על ההסכמים עם התובע. הנתבעים טענו שהם לא חבו חובת גילוי משום שהיו "מוכרים פשוטים", אך בית המשפט דחה טענה זו.
בית המשפט פסק שהנתבעים צריכים לשלם לתובע את המקדמה ששולמה בסך 52,797 שקלים, נזקי הוצאות השיפוץ שהשקיע בסך 142,534 שקלים, נזק בגין השטח שאותו איבד בסך 51,000 שקלים, ופיצוי בגין אי מימוש עסקה חלופית. סך הנזקים עמד על 246,331 שקלים, אך בית המשפט קבע אשם תורם לתובע בשיעור 25 אחוז בשל היותו "תמים מדי" בהתמודדותו מול המוכרים, ואי התייעצות עם עורך דין.
התובע תבע גם פיצוי בסך 699,786 שקלים בגין נזק נפשי, כאשר הגיש חוות דעת רפואית שתיארה תסמינים של דיכאון, חרדה והפרעות שינה שנגרמו לו כתוצאה מהמתח. עם זאת, בית המשפט דחה את הרכיב הזה של התביעה. השופט רובס קבע שלמרות שהוכח קשר סיבתי רפואי בין האירועים לנזק הנפשי, לא הוכח קשר סיבתי משפטי. בית המשפט קבע שהנתבעים לא יכלו לצפות שהתנהלותם תביא לנזק נפשי, ושמשיקולי מדיניות משפטית לא ראוי להטיל אחריות כה רחבה על צד לחוזה מסחרי.
פסק הדין הסתכם בחיוב הנתבעים לשלם 237,545 שקלים, בנוסף לאגרות המשפט, הוצאות חוות דעת השמאי ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 שקלים. הנתבעים חויבו לשלם את הסכום תוך 30 ימים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!