הרשמת הבכירה לינא בולוס עואד בבית משפט השלום בעכו דחתה תביעה של שושנה ויצמן, בעלת משרד התיווך "עוגן נכסים", נגד יהודה ואוחנה בוהדנה לתשלום דמי תיווך בסך 34,600 שקל בגין רכישת דירה ברחוב דוד בן גאון 13 בנהריה. הרשמת קבעה שלא נחתם הסכם תיווך בכתב כנדרש בחוק, אך חייבה את הקונים לשלם 2,500 שקל בהתבסס על הצעה שהציעו הם עצמם.
המחלוקת החלה בראשית ינואר 2022, כאשר לטענת ויצמן, בני הזוג בוהדנה פנו אליה דרך הדף העסקי של משרדה בפייסבוק והזמינו שירות למציאת ורכישת דירה. לדבריה, היא התנהגה עם הנתבעים באדיבות רבה והציגה בפניהם מספר דירות, כולל הדירה שנרכשה בסופו של דבר, שפרסמה באתרי אינטרנט. הנתבעים אהבו את הדירה לאחר שראו אותה באמצעותה וביקשו לקבוע פגישה עם המוכרים, תוך שהם מצהירים בעל פה ובכתב שדמי התיווך בגובה אחוז אחד משווי העסקה בתוספת מע"מ ישולמו לה.
ויצמן טענה שביום 4 בינואר 2022, לאחר ביקור התרשמות מהדירה שתואם על ידה, הובהר לה שהנתבעים מעוניינים ברכישת הדירה. למחרת, ביום 5 בינואר, פנתה אוחנה בוהדנה אליה וביקשה לחדש משא ומתן על גובה דמי התיווך, אך ויצמן הציגה עמדה ברורה שאין אפשרות להפחית מהסכום. לטענתה, הנתבעים הסכימו והמשיכו לבקש את שירותיה. ביום 7 בינואר הגיעו הנתבעים באמצעותה לדירה וראו אותה בנוכחות היזם השותף לבנייתה, ובמועד זה דובר על חתימת הסכם תיווך אך הובהר שדמי התיווך ישולמו.
ויצמן טענה שעמלה והשקיעה מזמנה במתן שירות תיווך, מסרה להם את כתובת הדירה, תיאמה מועדי ביקור, תיווכה והפגישה בין הצדדים לעסקה, ופעלה לבירור נתונים רבים הקשורים לעסקה, כולל מועד פינוי הדירה ומחירה. ביום 2 בפברואר 2022, לאחר חודש ימים מיום פנייתם, חתמו הנתבעים על חוזה מכר ורכשו את הדירה. למחרת, ביקשה ויצמן להיפגש עם הנתבעים לצורך תשלום דמי התיווך בסך 37,732 שקל, המבטא אחוז אחד משווי העסקה בתוספת מע"מ, אך הנתבעים סירבו לשלם. ויצמן ציינה שמוכר הדירה שילם עבור שירותי התיווך.
מנגד, בני הזוג בוהדנה דחו את הטענות וטענו שמעולם לא הזמינו שירותי תיווך מויצמן ולא חתמו על הסכם תיווך. לטענתם, התובעת לא היוותה גורם כלשהו בעסקה ולא הייתה הגורם היעיל, שכן הם אלה שאיתרו את הדירה באופן עצמאי, איתרו את מוכר הדירה ופנו אליו ישירות, וניהלו מולו משא ומתן עד לכריתת ההסכם.
לפי גרסת הנתבעים, בתחילת ינואר 2022 אוחנה בוהדנה איתרה את הדירה באמצעות גלישה באתר יד2, בעקבות פרסום של משרד תיווך רימקס בנהריה. היא שוחחה עם סוכן רימקס, אך לאחר שהתברר שאין להם בלעדיות אך הם דרשו דמי תיווך, סיימה את השיחה והחליטה לאתר את מוכר הדירה בעצמה. מכיוון שהיא הכירה את ויצמן מימי בית הספר, פנתה אליה באמצעות מסרון פייסבוק אישי וביקשה לברר אם היא יודעת פרטים על הדירה.
לטענת הנתבעים, ויצמן סברה שהדירה נמכרה וניסתה לעניין את אוחנה בדירות אחרות, וניגשו יחד למתחם. לאחר שהתברר לתובעת שאכן הדירה מוצעת למכירה, החלה בניסיונותיה לכפות עליהם שירותי תיווך. לכן, ביום 11 בינואר שלחה אוחנה לתובעת מסרון הבהרה לפיו הנתבעים אינם מעוניינים בשירותי התיווך. במקביל, לפי טענתם, יהודה בוהדנה איתר באמצעות שכן את בעל הדירה וקבע איתו ביקור, כאשר במעמד הביקור בעל הדירה הבהיר שלא נתן בלעדיות למשרדי תיווך והתחייב שלא יחולו עליהם דמי תיווך.
הרשמת בולוס עואד התייחסה בפסק דינה לחוק המתווכים במקרקעין משנת 1996, שקובע שלושה תנאים מצטברים לזכאותו של מתווך לדמי תיווך: חובתו להחזיק רישיון תיווך בתוקף, חתימה על הזמנה בכתב לביצוע פעולות התיווך הכוללת את כל הפרטים שנקבעו בתקנות, והיות המתווך הגורם היעיל בהתקשרות הצדדים.
באשר לתנאי הראשון, הרשמת קבעה שהוכח בפניה שויצמן מחזיקה ברישיון תיווך בתוקף שצורף לכתב התביעה. אולם באשר לתנאי השני, לאחר ששקלה את כל השיקולים ועיינה בחומר שבתיק, הרשמת שוכנעה שהצדדים לא חתמו על הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך.
הרשמת ציינה שויצמן עצמה העידה שלאחר שיצאה מהנכס עם הנתבעים, הם סירבו לחתום על טופס תיווך. בנוסף, היא קבעה שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהצדדים סיכמו על גובה דמי התיווך, וגם עיון בהתכתבויות בין הצדדים מעלה שלא היה סיכום מחייב בעניין דמי התיווך.
הרשמת כתבה: "עיינתי בכל הראיות שהוצגו מטעם התובעת אך לא מצאתי באלה הוכחה לכך כי בין הצדדים נכרת הסכם תיווך מחייב הכולל את כל התנאים הנדרשים ואני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של גמירות דעת בעניין כריתת הסכם מחייב לביצוע עבודות תיווך".
הרשמת הוסיפה שאין בפנייה של אוחנה בוהדנה לתובעת באמצעות דף הפייסבוק משום הזמנה בכתב המזכה את התובעת בדמי תיווך בנסיבות המקרה הנדון. למרות שהיא ציינה שלא נעלמו מעיניה טענות התובעת, כולל פניית הנתבעת למשרדה ונוכחות התובעת עם הנתבעים בדירה, לא מצאה שקיימות נסיבות המצדיקות לחרוג מהוראותיו המפורשות של סעיף 9 לחוק המתווכים. לאחר שקבעה שהתנאי השני לא התקיים, היא לא נדרשה לסוגיית קיומו של התנאי השלישי בדבר היות המתווך הגורם היעיל.
עם זאת, הרשמת החליטה לקבל את התביעה באופן חלקי. היא התבססה על התכתבות מיום 4 בפברואר 2022 שצורפה מטעם הנתבעים לכתב ההגנה, שבה יהודה בוהדנה הציע לשלם לויצמן סך של 2,500 שקל. בהתחשב בהצעה זו ולאחר ששקלה את כל השיקולים, החליטה הרשמת לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכום שהם עצמם הציעו.
בנוסף לסכום של 2,500 שקל, חויבו הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 500 שקל. הסכומים אמורים להישלם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ואם לא יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. פסק הדין ניתן ביום 29 במרץ 2023.
