בית משפט השלום בקריות גזר שלושה חודשי מאסר בפועל על וסאם רבאיעה, תושב האזור שהורשע – על סמך הודאתו – בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל בניגוד לסעיף 12(א)(1)+(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. ההליך נוהל בידי לשכת התביעות זבולון, והנאשם יוצג על ידי עו"ד סאלח עבאס. גזר הדין ניתן בידי השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב.
על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 26.8.25 בשעה 20:39 לערך נמצא הנאשם במסעדת "דומו" ברחוב אח"י אילת בקרית חיים ללא היתר כניסה או שהייה בתוקף. השופטת מציינת כי "זכותה של כל מדינה כמדינה ריבונית לקבוע את זהות הבאים בשעריה ולהתנות את כניסתם בתנאים", וכי העבירה פוגעת בתחושת ביטחון הציבור – ביתר שאת בתקופה שבה המדינה מצויה בעימות מתמשך.
בטיעוני הצדדים לעונש נפרש ויכוח עקרוני על מדיניות הענישה העדכנית בעבירת שהייה שלא כדין, על רקע תיקון 42 לחוק הכניסה לישראל שנכנס לתוקף ביום 13.7.25. ב"כ המאשימה עתר לקבוע מתחם ענישה הנע בין 3 ל-10 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית ובכלל זה קנס של 10,000 ש"ח. לטענתו, התיקון הכפיל את עונש המקסימום לשנתיים מאסר וקבע קנס מינימום סטטוטורי של 10,000 ש"ח, ועל כן מצדיק העלאת הרף שנקבע בתקופת "חרבות ברזל", אז הונהגה תדיר מסגרת של חודשיים עד 7 חודשי מאסר. המדינה הפנתה לפסיקה עדכנית מבתי משפט שלום תואמי קו זה.
מנגד טען הסנגור כי אין הצדקה לשנות את הרף התחתון שנקבע בתקופת הלחימה, תוך הפניה לעשרות פסקי דין שבהם נשמר הרף הנמוך הקודם. עוד הצביע על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בעתירה שעסקה גם בעבירות נוספות (התחזות ונהיגה ללא רישיון), אשר החמיר בעונש המאסר ל-3 חודשים אך לא קבע מסמרות בדבר העלאת הרף התחתון של המתחם. בהיבט האישי טען כי הנאשם נכנס לשטחי המדינה לצורכי פרנסה בלבד, בהיותו בן בכור במשפחה ואביו חולה, וביקש להימנע מהטלת קנס אשר בפועל יאריך את ריצוי המאסר בשל חוסר יכולת פרעון – או לכל הפחות לדחות את תשלום הקנס עד לאחר השחרור.
במסגרת הדיון וההכרעה עיגנה השופטת את קביעותיה בשני נדבכים: שינויי החקיקה ומדיניות הענישה בפועל. מצד אחד, לאחר פרוץ המלחמה נרשמה החמרה במתחמי הענישה שהיו מקובלים קודם לכן. מצד שני, עם תיקון 42 לחוק – שהעלה את עונש המקסימום לעבירת השהייה הבלתי חוקית וקבע קנס מינימום – טרם נוצרה אחידות פסיקתית מלאה בבתי משפט השלום. בחלק מן הערכאות הועלה המתחם ל-3 עד 10 חודשי מאסר, ובחלקן נקבע כי התיקון משפיע בעיקר על הרף העליון מבלי לשנות את הרף התחתון.
השופטת סקרה שורה של פסקי דין במחוזי מאז התיקון. כך, בעפ"ג 3313-08-25 טלוזי ואח' נ' מדינת ישראל, ההתערבות נגעה לקנס בלבד ללא קביעה מהותית על המתחם. בעפ"ג 41782-08-25 מדינת ישראל נ' פחילי ואח' ניתן תוקף להסכמות דיוניות. בעפ"ג 14742-09-25 מדינת ישראל נ' נוארה, שבו הורשע המשיב בכניסה וישיבה שלא כחוק ונגזרו עליו לבסוף 6 חודשי מאסר בהסכמה, לא שונה המתחם שנקבע בשלום. בעפ"ג 15300-05-25 מדינת ישראל נ' אלקרעאן נקבע כי לא ייקבעו מסמרות בשלב זה, אם כי הוגדל רכיב הקנס תוך הדגשה כי תיקון 42 מחייב בחינה מחודשת. בעפ"ג 58700-08-25 מדינת ישראל נ' אבו שחידם העיר המחוזי בחיפה כי המתחם ההיסטורי של חודשיים עד 7 חודשים "לא נותן משקל הולם" לתיקון 42 ולנסיבות התקופה, ואף הוגדר התיקון כ"נקודת מפנה" בהעלאת רף הענישה. עוד צוין בהקשר זה רע"פ 49948-02-25 חמאמדה נ' מדינת ישראל, שעמד על חומרת העבירה והסיכון הביטחוני.
על רקע זה קבעה השופטת כי מתחם העונש ההולם בתיק דנן נע בין 3 ל-9 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. בבואה לגזור את העונש בתוך המתחם, נתנה משקל לקולא להודאה המוקדמת, נטילת האחריות והעדר עבר פלילי. כן נשקלו נסיבותיו הכלכליות הקשות של הנאשם וההנמקה המהותית כי כניסתו נעשתה לשם פרנסה.
לבסוף נגזרו על הנאשם שלושה רכיבי ענישה: 1. שלושה חודשי מאסר בפועל שמניינם מיום מעצרו – 26.8.2025. 2. מאסר על תנאי בן חודשיים למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור בתקופה זו עבירה על חוק הכניסה לישראל ויורשע בגינה. 3. קנס בסך 3,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תחתיו, לתשלום בתוך 90 יום. השופטת מציינת כי מצאה לחרוג מסכום קנס המינימום שנקבע בתיקון 42, בשים לב למצבו הכלכלי של הנאשם ולמניע הפרנסה.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!