בני זוג שרכשו דירת פנטהאוז לפני כעשור, ומתמודדים מאז עם ליקויי רטיבות חמורים וכשלי בנייה מתמשכים, יוכלו להמשיך במאבקם המשפטי נגד חברת הבנייה שתית בע"מ. בית משפט השלום בחיפה דחה את בקשת החברה לסלק את התביעה על הסף בטענה להתיישנות ושיהוי.
השופטת קבעה בהחלטתה כי חברת הבנייה אינה יכולה "לאחוז בחבל משני קצותיו" – מצד אחד לבצע תיקונים חוזרים ונשנים לאורך השנים וליצור מצג של נטילת אחריות, ומצד שני לטעון כי התביעה התיישנה בהתבסס על מועד מסירת הדירה המקורי.
הסכסוך נסוב סביב דירת מיני-פנטהאוז, שנרכשה בפברואר 2015 תמורת 1,780,000 שקלים. הדירה נמסרה לרוכשים בעשירי במאי באותה שנה, אולם כבר בסמוך למסירה החלו להתגלות בעיות רטיבות קשות שליוו את בני הזוג לאורך כל העשור שחלף מאז.
לפי כתב התביעה, הליקויים כללו כשלים חמורים במרפסת הפנטהאוז המשתרעת על שטח של כמאה מטרים רבועים. במרפסת נמצאו שיפועים הפוכים, כשל באיטום, קולטן צר מדי וחיפוי אבן הסופג מים. בתוך הדירה עצמה נמצאה רטיבות בקירות חדר השינה של ההורים ובחדרי הרחצה, לצד היעדר אוורור תקני. נמצאו גם ליקויי בטיחות, ובהם היעדר רכיב למניעת נפילה במרפסת השירות וחשמל חשוף בסמוך לצנרת מים בחדר המזווה.
חברת שתית ביצעה ניסיונות תיקון בשנים 2019 ו-2022, אולם לטענת התובעים התיקונים כשלו והחמירו את המצב עד כדי חדירת מים לדירת השכן מלמטה. באפריל 2022 ניסו בני הזוג למכור את הדירה באמצעות משרד תיווך, אך רוכשים פוטנציאליים נרתעו מהעסקה בשל הרטיבות והריחות, אפילו לא במחיר מופחת.
תפנית משמעותית בפרשה אירעה באפריל 2024, כאשר התגלה מה שהתובעים מכנים "פגם נסתר": בחדר המזווה נחשפו שני צינורות ביוב ראשיים שהוסתרו בתקרת גבס מונמכת, בניגוד למפרט שאסר שימוש בגבס בתקרות. לטענת בני הזוג, הדבר נעשה תוך הקטנת גובה החדר ומבלי שהובא לידיעתם. הם טוענים כי לו ידעו על כך מראש, לא היו רוכשים את הדירה במחיר ששילמו.
סך הנזקים הנתבעים מגיע לכ-1.6 מיליון שקלים, הכוללים עלות תיקון הליקויים בסך 197,145 שקלים על פי חוות דעת הנדסית, ירידת ערך בסך 737,774 שקלים על פי הערכת שמאי, פיצוי מוסכם בסך 267,000 שקלים בגין איחור ברישום הזכויות בטאבו, פיצוי בסך 100,000 שקלים בגין עוגמת נפש, והוצאות מומחים בסך כ-19,000 שקלים.
חברת שתית ביקשה לסלק את התביעה על הסף בטענה שכל עילות התביעה התיישנו. לשיטת החברה, מועד מסירת הדירה במאי 2015 הוא המועד שממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות, ומאחר שחלפו למעלה משבע שנים עד להגשת התביעה, אין לתובעים עוד זכות לתבוע. החברה הוסיפה כי התובעים קיבלו חוות דעת הנדסית עוד לפני קבלת החזקה בדירה, וממילא ידעו על הליקויים מלכתחילה.
עוד טענה החברה כי סכום התביעה מוגזם ואינו משקף את מצב הדירה בפועל. לדבריה, מדובר בדירת פנטהאוז מפוארת עם מרפסת הפונה לנוף ציורי, והתובעים עותרים לפיצוי העולה על מחיר הדירה המקורי, כאילו יש צורך לבנותה מחדש. החברה אף הצביעה על כך שתקופות הבדק והאחריות לפי חוק המכר דירות פקעו, וכי התובעים לא הודיעו על אי-התאמות במועד הקבוע בחוק.
התובעים השיבו כי ביצוע התיקונים על ידי החברה לאורך השנים מהווה הודאה בקיום הזכות ומאפס את מרוץ ההתיישנות. הם הציגו מכתב מחברת שתית מיוני 2024, שבו היא מביעה נכונות לשוב ולתקן ליקויים. לטענתם, מכתב זה לבדו מתחיל מרוץ התיישנות חדש. עוד טענו כי הם לא השתהו אלא פנו לחברה שוב ושוב לאורך השנים, והסתמכו על הבטחותיה לתקן את הנזקים.
באשר לצנרת הביוב שהתגלתה במזווה, טענו התובעים כי מדובר בהסתרה מכוונת מצד החברה, ולפיכך חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי כאשר עילת התביעה מבוססת על תרמית או הטעיה שהנתבע הסתיר, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום שבו התובע גילה את העובדות בפועל.
השופטת בסול קיבלה את עמדת התובעים ודחתה את הבקשה לסילוק על הסף. בהחלטתה היא הדגישה כי סילוק תביעה על הסף הוא צעד דרסטי שמשמעותו חסימת גישה לערכאות, ויש לנקוט בו בזהירות מיוחדת ומפליגה.
בית המשפט מצא כי הבקשה לוקה בכשלים פרוצדורליים ומהותיים. ראשית, הבקשה הוגשה ללא תצהיר תומך, בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי המחייבות אימות עובדתי של טענות המשמשות בסיס לבקשה. השופטת ציינה כי החברה שזרה בבקשתה טענות עובדתיות מובהקות השנויות במחלוקת, כגון הטענה שהליקוי במזווה היה גלוי לעין, מבלי לתמוך אותן בתצהיר שניתן לחקור עליו.
באשר לטענת ההתיישנות, קבעה השופטת כי התובעים הציגו תשתית ראייתית לכאורית המעידה שהחברה ביצעה ניסיונות תיקון נרחבים בשנים 2019 עד 2022, ואף שלחה מכתב המכיר באחריותה ומביע נכונות לתקן. ביצוע תיקונים על ידי קבלן, ציינה השופטת, אינו עניין של מה בכך – הוא מהווה הודאה בהתנהגות באחריותו לליקויים.
השופטת הוסיפה כי התנהלות החברה יוצרת למעשה התחייבות חוזית חדשה ועצמאית, המנתקת את הקשר למועד המסירה המקורי ומקימה מרוץ התיישנות חדש. היא אף הפנתה להחלטה קודמת בתיק דומה נגד אותה חברה, שבו נדחתה טענת התיישנות דומה ונקבע כי כל עוד הקבלן מבצע בדיקות ותיקונים, הוא יוצר מצג של אחריות המונע ממנו לטעון לאחר מכן להתיישנות.
באשר לליקוי בצנרת המזווה שהתגלה ב-2024, קבעה השופטת כי הטענה שמדובר בליקוי גלוי היא טענה עובדתית מובהקת העומדת בסתירה לטענת התובעים שהצנרת הוסתרה במכוון. בשלב של סילוק על הסף, על בית המשפט להניח כי העובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות, ואם יוכח שהחברה הסתירה צנרת בניגוד להיתר ולמפרט, מרוץ ההתיישנות יתחיל רק ממועד הגילוי בפועל.
גם טענת השיהוי נדחתה. השופטת הזכירה כי לצורך הוכחת שיהוי אין די בחלוף הזמן, ועל הטוען להוכיח גם ששינה את מצבו לרעה. החברה לא הרימה נטל זה, ופניות התובעים החוזרות ודרישותיהם לתיקון מעידות דווקא על עמידה עיקשת על זכויותיהם ולא על ויתור.
בסיום ההחלטה חויבה חברת שתית בהוצאות משפט בסך 2,000 שקלים לטובת התובעים, והורתה להגיש כתב הגנה בתוך 45 יום. המחלוקות בשאלת מועדי התיקונים, תוקף ההודאה, מועד גילוי הליקוי הנסתר והיקף הנזק יתבררו כעת בהליך העיקרי, לאחר שמיעת ראיות וחקירת עדים.
