"מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו. זהו. לא צריך פרשנות": אירועי 7.10 שלחו את פרופ' גור אלרואי, נשיא אוניברסיטת חיפה, לבדוק מתי התחילו הערבים להשתמש באונס כנשק במלחמתם ביהודים. עכשיו הוא מפרסם את הממצאים שהעדיפו להדחיק. את הראיון לאריאל שנבל ב"מקור ראשון" הוא מסיים בתובנה מפתיעה: "בניגוד לדימוי, הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה הם הפחות מגויסים פוליטית. אנחנו מדברים על דור ראשון להשכלה גבוהה, הסטודנטים העניים ביותר בחברה הישראלית, וכל מה שהם רוצים זה לסיים לימודים, להשתלב ולמצוא עבודה טובה. הם אינם מעורבים פוליטית. הבעיה שלנו מגיעה לא מהם, אלא מחברי סגל פרוגרסיביים המביאים עלינו צרות צרורות, ותמיד מדברים בשם איזה קהל"
מסמכים היסטוריים שנחשפו בארכיונים חושפים תמונה קשה: כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, עשרות שנים לפני קום המדינה, שימשה האלימות המינית כלי מלחמה של פורעים ערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. מחקר חדש של פרופ' גור אלרואי, נשיא אוניברסיטת חיפה, מפרק את התפיסה המקובלת לפיה הסכסוך היהודי-ערבי היה נקי מאלימות מגדרית שיטתית.
המחקר, שפורסם ב"מקור ראשון" לצד ראיון עם אלרואי, שראשיתו בזעזוע האישי שחווה נוכח עדויות הזוועות משבעה באוקטובר, מגלה דפוס עקבי של התעללות מינית בנשים יהודיות במהלך הפרעות של שנים 1920, 1921 ו-1929. הממצאים מערערים על הנחות יסוד שרווחו בקרב חוקרים במשך עשורים.
"יכולתי לדמיין לנגד עיניי את הפוגרום בקישינב ואת האירועים באודסה, את הטבח בחברון ואת הפרעות ביפו", מתאר אלרואי את התחושה שליוותה אותו עם פרסום העדויות מהעוטף. "קיימות עדויות מ-1921 המתארות כיצד נשים אחזו בידיות הדלתות ב'בית העולים' ביפו למנוע מהפורעים לפרוץ פנימה. בדיוק כפי שעשו הנשים שהחזיקו בידיות הממ"דים באזור העוטף".
כשהגיעו הדיווחים על פעולות אנשי חמאס ביישובי הדרום, לא רק על הרצח והשוד אלא גם על מעשי האונס והפגיעות המיניות, נולדה אצל ההיסטוריון שאלה שלא נשאלה מעולם. "אמרתי בליבי – אם בשבעה באוקטובר התרחשו מקרים רבים של תקיפה מינית, כדאי לבחון מפריזמה מגדרית את הפרעות שאירעו בארץ לפני מאה שנה, ולברר האם גם אז בוצעו מעשי אונס", הוא מספר למקור ראשון. "זו הייתה שאלת המחקר. פניתי לארכיונים, ואז התרחש מה שקורה בדרך כלל – כאשר שואלים את השאלה הנכונה, מגיעים למקורות. הם צצו מיד, זה היה מפתיע. פשוט עד עכשיו איש לא הציג את השאלות הנכונות".
אלרואי, היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה המתמחה בתקופה שמסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, עסק בעבר בפוגרומים במזרח אירופה. במחקריו הקודמים הוכיח שמקישינב ועד מלחמת האזרחים באוקראינה בשנים 1917-1920, לוו הפוגרומים באלימות מינית נגד נשים יהודיות. במלחמת האזרחים באוקראינה נרצחו כ-100,000 יהודים – אירוע שאלרואי מכנה "השואה הקטנה".
"גיליתי ספר בן אלף דפים בכתב יד, הכולל עדויות ושמות של נרצחים מעיירות רבות באוקראינה, מסודרים לפי סדר א"ב", הוא מתאר. "באמצעותו בניתי מאגר נתונים של כלל הנרצחים, והופתעתי לגלות ששמונים אחוז מהם היו גברים ורק עשרים אחוז נשים. לכאורה, הפורעים לא היו אמורים להבחין ביניהם, אלא לרצוח את כולם. כשחקרתי את הנושא התברר שבמקרים רבים בחרו לא להרוג את הנשים, אלא 'רק' לענות אותן ולאנוס אותן".
ממצאים אלה פורסמו במאמר ב-2017. מאמר נוסף עסק בשאלה כיצד אנשי היישוב היהודי התייחסו לאירועים באוקראינה לעומת מה שהתרחש אצלם כמעט באותה עת. "שמתי לב שהם קראו לשני סוגי האירועים 'פוגרומים'", מציין אלרואי. "אנחנו מכנים היום את מה שקרה בארץ 'מאורעות' – מונח סתמי שאינו מבטא דבר. אולם מבחינתם, בזמן אמת, מה שהאוקראינים עשו ליהודים דומה מאוד למה שערכו הערבים כאן".
הדמיון בין האירועים העלה שאלה נוקבת: אם הפוגרומים באוקראינה כללו אלימות מגדרית מובנית, האם אותו מרכיב היה קיים גם בפרעות בארץ ישראל?
"לא ערכתי את החיבור הזה עד שבעה באוקטובר 2023", מודה אלרואי. "אבל לאחר שהגיעו העדויות המזעזעות מהעוטף, לפתע שאלתי את עצמי – אולי היו מקרים של אלימות מינית גם במאורעות תר"ף, תרפ"א ותרפ"ט? חוקרים רבים עסקו במאורעות אלה מהיבטים של הקונפליקט הלאומי, אך פחות התמקדו בנקודת המבט של הקורבן. התפיסה הרווחת, שגם אני הייתי שותף לה כהיסטוריון, גרסה שהסכסוך היהודי-ערבי הוא קונפליקט אתני שאינו מלווה באלימות מינית כמו בקונפליקטים אחרים בעולם. כלומר, עימות דמים, אך האלימות המינית אינה מרכיב שיטתי בתוכו".
הנתונים שנחשפו במחקר החדש מצביעים על תמונה שונה לחלוטין. במאורעות תרפ"ט, מתוך 133 נרצחים, 28 היו נשים – מעט יותר מעשרים אחוז. "רובן עברו התעללויות מיניות – גופן הושחת או שנאנסו. אלו שיעורים גבוהים מאוד", קובע אלרואי. היישוב היהודי ב-1929 מנה כ-175,000 נפש. "לכן במונחים של היום, זה שווה ערך לרצח של 90,000 אזרחים במדינת ישראל. הטבח של תרפ"ט היה טראומטי במיוחד, אבל הדבר נכון גם לגבי תר"ף ותרפ"א".
לשאלה האם ניתן להשוות למספרים של אלפי נאנסות באוקראינה לעומת עשרות בתרפ"ט, משיב אלרואי: "המלחמה באוקראינה נמשכה שלוש שנים; המאורעות בתרפ"ט ארכו מספר ימים, ובהתאם מספרי הקורבנות. אותו דבר לגבי שבעה באוקטובר. לו הפרעות בארץ היו נמשכות שלוש שנים, היית מגיע למספרים דומים. המאורעות נקטעו מהר יחסית – כשהבריטים החליטו להתערב, וכשמדינת ישראל התאוששה".
את המחקר מחזקת עדות היסטורית מפתיעה מספרו של השופט גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים". פרומקין מתאר אירוע שבו מנחם אוסישקין, מראשי התנועה הציונית, סירב ללחוץ את ידו של המופתי של ירושלים בטקס ציבורי. כשנשאל על כך בשולחן השבת, השיב אוסישקין: "ודאי, וכיצד יכולתי להושיט יד לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל?" האירוע התרחש כשלושה חודשים לאחר הפרעות בירושלים בפסח 1920.
על פי הפרסום של אריאל שנבל במקור ראשון, אחת הנקודות המרכזיות במחקר היא ההשתקה המכוונת של נושא ההתעללות המינית. "יש דברים שלא רצו לדון בהם בשל הבושה, אך היה כאן הרבה מעבר לכך", מסביר אלרואי. "מטרת התנועה הציונית הייתה למתג את ארץ ישראל כמקלט ובית בטוח לעם היהודי. אלו היו השנים הראשונות לאחר הצהרת בלפור, ואם הארץ אינה מקום מוגן, ולמעשה אינה שונה ממזרח אירופה מבחינת הביטחון, פשוט יפסיקו להגר לכאן. אם גם במקום זה אונסים ורוצחים אותנו, עדיף להישאר במקום המוכר".
החוקר מקשר זאת ישירות לשבעה באוקטובר: "ושוב אנחנו שבים לאותו יום: אם ממשלה וצבא אינם מסוגלים להגן על אזרחי המדינה, מה זה אומר עליהם? הפעם הרי כבר קיימת מדינה יהודית, לא כוח בריטי. המדינה לא הצליחה להגן על אזרחיה במשך כ-48 שעות, וזה יצר זעזוע עמוק באתוס הציוני הבסיסי ביותר שחונכנו עליו".
סיבה נוספת להשתקה הייתה הבעיות ההלכתיות והמשפחתיות שהאונס יוצר. "חשבו שעדיף לטפל בדברים בשקט, לראות כיצד להתמודד עם כל מקרה של אישה או נערה שחוותה מה שחוותה", אומר אלרואי. "אני סבור שגם את החשש הזה ראינו בשבעה באוקטובר, ובתחילה לא רצו לעסוק בנושא. אחר כך פורסם התחקיר בניו יורק טיימס, החטופות והחטופים דיברו, והסכר נפרץ".
ממד נוסף של ההשתקה נגע לגברים. "לאורך השנים האלימות המינית לא כוונה רק נגד נשים, אלא גם נגד גברים. זה פוגע בדימוי של הגבר היהודי, שאינו מסוגל להגן על משפחתו או עמו, ומכאן הדרך לשתיקה קצרה".
כיצד הצליח אלרואי למצוא עדויות למרות ההשתקה הכמעט גורפת? "מניבור במסמכים שונים, וגם בזכות הפרוטוקולים של הוועדה הבריטית-יהודית-ערבית שהגיעה לחברון לאחר מאורעות תרפ"ט", הוא מספר. "יחד עמם הייתה הפתולוגית הראשית של הדסה, פרופ' סופיה גצובה, דמות מרתקת. בפרוטוקולים מתועד דיון בשאלה האם אונס נחשב להתעללות. פרופ' גצובה אמרה שכן, בוודאי, ואחרים חלקו. כחודש לאחר הפרעות הם פתחו את הקברים להוכיח שהיו מקרים כאלה. לא ניתן היה להוכיח אונס בשלב זה, אך הם יכלו להראות התעללות מינית, כמו פגיעה באיברים. הם גילו דברים מחרידים".
לוועדה נלווה גם ד"ר גרשון גרי, אותו רופא שטיפל בטרומפלדור. "הוא ופרופ' גצובה הם שניים שביקשו להעמיד במרכז הדיון את ההתעללות המינית ביהודים, ובזכותם קיים תיעוד", מציין אלרואי. "הדבר חזר על עצמו ביתר עוצמה במלחמת העצמאות, שם נראו תופעות קשות של התעללויות ביהודים וביהודיות" – אם כי בהיקפים קטנים יותר, כי אז כבר פעלו הפלמ"ח, ההגנה ולאחר מכן צה"ל.
המחקר מתייחס גם לשאלת "הפערים העדתיים" ביישוב. "בהיסטוריוגרפיה קיימת מחלוקת אם הייתה כאן חברה דואלית – יהודים וערבים עם מפגשים מועטים; או חברה מעורבת עם נקודות מפגש רבות, בעיקר דרך האוכלוסייה היהודית-ספרדית הדומה תרבותית לערבים", מסביר אלרואי. "אני טוען שהתקיימה חברה דואלית לחלוטין. כשהערבים צעקו 'אטבח אל-יהוד', הם לא הבחינו. והם אנסו נשים יהודיות, בין אם ספרדיות ובין אם אשכנזיות. לאורך כל תקופת המנדט היו כאן שתי חברות, והערבים תפסו את הקהילה היהודית כאחת. אנחנו נוטים לראות את השוני בינינו, אבל הם לא".
המסקנה המרכזית של המחקר נוגעת לשורשי הסכסוך. "הדבר החשוב מבחינתי הוא שאנו רואים את האלימות המינית הערבית כבר ב-1920, שלוש שנים לאחר הצהרת בלפור", אומר אלרואי. "כלומר, זה כמובן לא קשור ל-1967 ול'כיבוש', וגם לא ל-1948 ולמה שהם מכנים נכבה. הסכסוך עמוק הרבה יותר, ומי שמנסה לתארו ממלחמת ששת הימים או מלחמת השחרור פשוט טועה".
אלרואי מדגיש כי לא מצא מסמך מרשיע המורה לפורעים לאנוס נשים יהודיות כחלק מהמאבק הלאומי. "אבל כן מצאתי שיטתיות ב-1920, 1921, 1929. זה חוזר בכל פעם, כך שאינו יכול להיות מקרי". לטענה שאין מסמך ישיר המוכיח כוונה, הוא משיב: "מצאנו מסמך המפרט את 'הפתרון הסופי'? גם בוועידת ואנזה אין לך מסמך מסודר שאומר את זה, ועדיין ממכלול העדויות עולים ממצאים ברורים. אם אותם דברים קרו בתר"ף, ואז בתרפ"א, ואז בתרפ"ט – זה יכול להיות מקרי? לפני שבעה באוקטובר יכולת אולי למצוא מי שטוען כך. אחרי הטבח, אינני חושב שיש מישהו כזה".
המחקר מתעמת עם מסקנות של חוקרות אחרות. אלרואי מתייחס לעבודותיהן של ד"ר טל ניצן ואורנה אליגון-דר, שטענו כי אלימות מינית נדירה בסכסוך ואין דה-הומניזציה. "איני חושב שהייתה להן אג'נדה שניסו לאשש, וייתכן שלאחר המאמר שכתבתי הן היו כותבות מחקר אחר", הוא אומר. "אני היסטוריון, לא סוציולוג, והחוקרות הללו סוציולוגיות. ההיסטוריון במתודולוגיה שלו הולך ומחפש מקורות שהעין לא שזפה, ממצאים שלא נראו או לא חשבו עליהם".
מה המסקנה המעשית מהמחקר? "בצורה הפשוטה ביותר: מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו", קובע אלרואי. "זהו. לא נדרשת פרשנות, לא צריך להכניס אידאולוגיות ותפיסות הכוללות לא פעם התנשאות כלפי הצד האחר, כאילו אינו מתכוון לזה. כשהם צעקו ב-1920 אטבח אל-יהוד, הם התכוונו לאטבח אל-יהוד, לא לשום דבר אחר".
אלרואי מציין כי אירועי שבעה באוקטובר אישרו זאת: "חמאס התגאה בהצלחותיו ב'התנחלות ניר-עוז' או 'התנחלות בארי'. מבחינתם כולנו מתנחלים. הם לא ראו את ההבדלים בינינו. הם רצחו אנשים מהצד הימני שלא האמינו בדו-קיום, ורצחו גם פעילי שלום, כולל אנשים שהסיעו אותם לטיפולים בבתי חולים בישראל. מבחינתם אנחנו מקשה אחת של יהודים".
"הסכסוך בין יהודי ארץ ישראל לערביי ארץ ישראל, המתחיל בצורה גלויה לאחר הצהרת בלפור, הוא מהותי כבר בראשיתו, ולכן כל ניסיון להבין אותו מהאמצע נידון לכישלון", מסכם אלרואי. "המאמר חוזר למקורות הסכסוך ומראה על מה הוא יושב. והוא לא יושב על מלחמת ששת הימים, ולא על מלחמת העצמאות, ולא על המרד הערבי, ולא על תרפ"ט – הוא יושב על הצהרת בלפור".
כנשיא אוניברסיטת חיפה, אלרואי מוצא עצמו בעמדה מורכבת. 36 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים-ישראלים – השיעור הגבוה ביותר בין האוניברסיטאות בארץ. כיצד יגיבו על מחקר המציג את ערביי ארץ ישראל באור שלילי?
"סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?", שואל אלרואי. "גם כאן, מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום".
הוא מוסיף תובנה מפתיעה: "בניגוד לדימוי, הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה הם הפחות מגויסים פוליטית. אנחנו מדברים על דור ראשון להשכלה גבוהה, הסטודנטים העניים ביותר בחברה הישראלית, וכל מה שהם רוצים זה לסיים לימודים, להשתלב ולמצוא עבודה טובה. הם אינם מעורבים פוליטית. הבעיה שלנו מגיעה לא מהם, אלא מחברי סגל פרוגרסיביים המביאים עלינו צרות צרורות, ותמיד מדברים בשם איזה קהל".
אלרואי התייחס גם לפעילותו במחאה נגד הרפורמה המשפטית ב-2023, כולל גזירת תעודת המילואים. "יום לאחר שגזרתי, התחרטתי וכתבתי מכתב ליניב עשור, שהיה אז ראש אכ"א", הוא מספר. "הוא זימן אותי לשיחה, אני מכנה זאת 'ההליכה לקנוסה שלי'. אמרתי לו שזה קרה ברגע של כעס, שאני מצטער, ושלא הייתי צריך לעשות זאת. באותו יום הוא החזיר אותי ליחידה. איני מתבייש להגיד: נעשתה טעות".
"להנהגה אקדמית אסור להתבטא פוליטית, ומאז איני מתבטא", הוא מדגיש. "איני חתום על מכתבי נשיאים לגבי המלחמה או הרעב בעזה. אני כן מתבטא כשאני חש שיש פגיעה בהשכלה הגבוהה. אבל לא תשמע ממני אמירה פוליטית כל עוד אני בתפקיד ציבורי. זו הייתה שעתי הלא יפה, אבל למדתי מהר שנעשתה שגיאה, ותיקנתי אותה".
