בית המשפט קבע: הסכם פשרה שנכפה על רוכשי דירה – חסר תוקף

"אתה מחזיק בדירתי כבת ערובה" – מילים נוקבות אלו הדהדו בבית המשפט, כאשר זוג רוכשי דירה חשפו את הלחץ הכבד שהופעל עליהם על ידי יזמית פרויקט תמ"א 38. השופטת פסקה לטובתם פיצוי משמעותי, לאחר שקבעה כי החברה ניצלה את מצוקתם לשם כפיית ויתור בלתי חוקי.

הפרשה החלה ביולי 2019, כאשר בני הזוג רכשו דירה בפרויקט התחדשות עירונית. על פי החוזה שנחתם, מפתחות הדירה היו אמורים להימסר להם ב-30 באוקטובר אותה שנה. אלא שהמציאות הייתה שונה לחלוטין: רק ב-14 באוקטובר 2020, לאחר כמעט שנה של המתנה מייגעת, הצליחו לקבל את החזקה בנכס ששילמו עבורו את מלוא התמורה.

התסכול הגיע לשיאו כאשר היזמית התנתה את מסירת המפתחות בחתימה על הסכם המוותר על זכותם לפיצוי מכוח חוק המכר. הרוכש פנה לחברה בזעם וכתב: "אתה מחזיק בדירתי כבת ערובה… מסור לי כבר את הדירה שלי!". בלית ברירה, ולאחר תקופה ממושכת של מגורים בשכירות, חתמו בני הזוג על המסמך, אך הבהירו כי עושים זאת "תחת מחאה".

בעקבות כך הוגשה תביעה בסכום כולל של כ-438 אלף שקל, שכללה דרישות לפיצוי בגין האיחור, ליקויי בנייה, עוגמת נפש והוצאות נוספות.

היזמית ובעל מניותיה ניסו להתגונן בטענה כי מדובר בהסכם פשרה לגיטימי, וכי הרוכשים ויתרו מרצונם על הפיצוי תמורת מחיקת טענות כספיות כלפיהם. עוד נטען כי האיחור בפועל עמד על חודשיים בלבד – שווי ערך של 21,600 שקל – בשל עיכובים מצד הקונים עצמם. "סעיף בהסכם הקנה לנו את הזכות לאחר במסירה בסך כולל של 150 ימים", טענו.

השופטת דחתה את הטענות מכל וכל. לאחר בחינת ההתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים בזמן אמת, קבעה: "הנתבעים סירבו למסור לתובעים את הדירה – עליה שילמו זה מכבר את מלוא התמורה – אלא בתנאי שהתובעים יגיעו עימם לפשרה, ויוותרו על טענותיהם לפיצוי מכוח חוק המכר". לדבריה, "אין מדובר בפשרה כלל וכלל, אלא בכתב ויתור אשר נכפה על התובעים לחתום עליו, והוא נעדר תוקף משפטי".

עוד הדגישה כי "אילו התובעים לא היו מסכימים לפשרה המבוקשת… הנתבעים לא היו מוסרים להם את החזקה בדירה", והבהירה כי הוראות סעיף 5א לחוק המכר הן קוגנטיות – כלומר אין אפשרות להתנות עליהן לרעת הרוכש.

גם הניסיונות להטיל אחריות לעיכוב על כתפי הרוכשים נכשלו. טענות בדבר איחורים בתשלומים או נסיבות חיצוניות כמו מגפת הקורונה נדחו מחוסר ראיות מספקות. בית המשפט קבע חד-משמעית: האיחור עמד על 11.5 חודשים, והזכאות לפיצוי מלאה.

התביעה האישית נגד בעל המניות נדחתה משלא הוכחו עילות להרמת מסך.

בסיכומו של דבר נפסקו לטובת הרוכשים הסכומים הבאים: 117,900 שקל פיצוי בגין האיחור במסירה; 26,520 שקל עבור ליקויי בנייה; 11,263 שקל החזר הוצאות שכירת מכולה; 6,000 שקל שכר טרחת מומחה; ו-18,000 שקל שכר טרחת עורך דין. לכל הסכומים נוספו הפרשי הצמדה וריבית.