בית משפט השלום בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות בקריות חייב דיירת לשלם אלף שקל ליו"ר ועד בית לשעבר בקריית מוצקין, לאחר שהאשימה אותו בגביית כספים במרמה במהלך אסיפת דיירים.
ויינגרם כיהן כיו"ר ועד בית ברחוב עוזי חיטמן 19 בקריית מוצקין במשך חמש שנים. הוא הגיש תביעה בסך 20,000 שקל נגד נטליה זילברמן, דיירת בבניין, בגין דברי לשון הרע שהשמיעה נגדו במהלך אסיפת דיירים מקוונת שהתקיימה ב-28 בנובמבר 2024.
לטענת התובע, במהלך אסיפה בה השתתפו למעלה משליש מבעלי הדירות והשוכרים בבניין, האשימה אותו הנתבעת בפני כלל המשתתפים כי גבה כסף מהדיירים עבור ריהוט הלובי, בעוד שהריהוט נמסר לו במתנה מהקבלן. ויינגרם טען כי הנתבעת חזרה על אמרותיה מספר פעמים, ותמך טענה זו בהקלטת הישיבה שצורפה לכתב התביעה. על פי התובע, אמרות אלו העלו חשדות בקרב דיירי הבניין לגבי התנהלותו, והחלו להפנות כלפיו רמזים בעניין זה.
במהלך הדיון שהתקיים ב-7 באוגוסט 2024, העידה הנתבעת והבהירה את האמירות שלה. "לא אמרתי גנבתי. אני אמרתי שהוא גבה מאתנו כסף וקיבל ריהוט במתנה מהקבלן. מדובר בריהוט שעומד בלובי, שולחן, כורסאות ומראות, וכדים עם פרחים. שילמנו המון כסף", העידה זילברמן. היא הוסיפה כי "הוא לא שיקף קבלות וכספים. מרגע שהתובע נהיה ועד בית לא קיבלנו דוחות כספיים".
אולם במהלך הדיון התברר כי האשמות הנתבעת היו שקריות. התובע השמיע שיחה מוקלטת עם הקבלן אשר אישר שלא נתן את ריהוט הלובי במתנה. כמו כן, התובע העיד כי "בלובי יש שני כסאות שהבאתי אותם, שולחן ויש קבלה, עציצים שהביאו מחברת סחלבים קניתי מכספי הועד. יש לי קבלות. יש עוד שתי כורסאות לא חשבתי שאצטרך להביא קבלה, זה היה מלפני שש שנים, העברתי את כל החשבוניות לוועד הקודם". התובע הציג קבלה לרכישת השולחן.
גם יו"ר הועד הנוכחי שנכח בדיון תמך בגרסת התובע. הוא ציין כי הביא כורסאות מחנויות בנמל וכי הציוד לא התקבל מהקבלן. "אני הבאתי את הכיסאות והשולחן ללובי, הבאתי מנמל משהו. התובע אמר לי לנסוע והבאתי. הקבלן לא נתן את הציוד, ולא נתן שום דבר", העיד השכן.
מנגד, הנתבעת טענה בהגנתה כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית שנאמרה בישיבת ועד פנימית, ללא זדון וכי דבריה הוצאו מהקשרם. היא טענה כי האמירה מבוססת על התרחשויות בשטח והיא נאמרה משלא הוצגו דוחות כספיים המציגים הכנסות והוצאות. כמו כן, לטענתה, הדברים לא פורסמו בפומבי, בכתב או באמצעי תקשורת ולכן לא התקיימו התנאים המהווים "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. זילברמן טענה גם כי עומדת לה הגנת "אמת דיברתי" וכן הגנת "תום הלב".
בפסק הדין קבע הרשם בכיר לוזון כי הדברים אכן מהווים לשון הרע. "מעדותה עולה שהנתבעת ייחסה לתובע מעשה בלתי מוסרי ואף פלילי של נטילת כספים מהציבור על סמך מצג שווא. ייחס כזה יש בו לפגוע בשמו של התובע", כתב השופט בפסק הדין. לגבי טענת הנתבעת להגנת "אמת דיברתי", קבע בית המשפט כי "הנתבעת עצמה אומרת כי האמירה נאמרה בהסתמך על דברים ששמעה משכן אולם אין לה כל ראיה כי הדברים נכונים ובדיון כאמור הדברים הופרכו".
הרשם בכיר יניב לוזון קבע ב-14 באוגוסט 2025 כי האשמות שהושמעו נגד זיו ויינגרם מהוות לשון הרע, אך הפחית את סכום הפיצוי בצורה משמעותית לאור התנצלותה של הנתבעת ובשל טענות שהועלו בדבר העדר שקיפות בניהולו הכספי.
עם זאת, בית המשפט התייחס לטענות שהועלו נגד התנהלותו של התובע כיו"ר ועד הבית. במהלך הדיון נשמעו טענות קשות בדבר העדר שקיפות והתנהלות כספית לקויה. הנתבעת העידה כי "מרגע שהתובע נהיה ועד בית לא קיבלנו דוחות כספיים". לטענת הנתבעת, ולטענת יו"ר הועד הנוכחי והגזברית, לא הוצאו דוחות שנתיים ולא הייתה ביקורת על ניהול הכספים. אף נשלח מכתב התראה לתובע לפני נקיטת הליכים משפטיים ככל ולא יציג דוחות. על פי פסק הדין, "דרישות להצגת קבלות על הוצאות לא נענו ולמרות בקשתי, התובע התקשה להציג קבלות על רכישת שאר הריהוט בלובי וגם לא הציג דוחות שנתיים".
בית המשפט דחה את טענת הנתבעת כי אין מדובר בפרסום וכי הדברים נאמרו רק בישיבת ועד פנימית. "משהנתבעת בחרה לפגוע בשמו הטוב של התובע, במהלך אסיפת דיירים בה נכחו דיירים רבים, הרי שיש לראות בכך כפרסום", נקבע בפסק הדין.
גורם מרכזי בהפחתת הפיצוי הייתה ההתנצלות של הנתבעת במהלך הדיון. "לא הייתה לי כל כוונה לפגוע במישהו. אם נפגעת מר זיו אני מבקשת סליחה, אך את הדוחות הכספיים שלנו אני רוצה", אמרה זילברמן בדיון.
בקביעת גובה הפיצוי, הפנה בית המשפט לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, המסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי בגובה של עד 50,000 שקל ללא הוכחת נזק, כאשר בתביעה קטנה הפיצוי מוגבל לסכום נמוך יותר. בית המשפט התחשב בהיקף הפגיעה, בטיב הפרסום, בהתנהגות הצדדים ובהתנצלות. "בהתחשב בכך שהישיבה עסקה בהחלפת וועד ובקשר לטענות כנגד התובע לעניין שקיפות וניהול כספי הוועד הרי שיש להפחית את הפיצוי באופן משמעותי במיוחד לאור התנצלות הנתבעת בדיון", נקבע בפסק הדין.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי "בקביעת גובה הפיצוי ונוכח העובדה שלא מדובר בחישוב אריתמטי פשוט, התחשבתי בכל האמור לעיל, ומצאתי שיש לקבוע פיצוי על הרף הנמוך". התוצאה: פיצוי של 1,000 שקל בלבד במקום 20,000 שקל שנתבעו, בתוספת 750 שקל הוצאות משפט. על הנתבעת לשלם את הסכומים תוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
