בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה בסך 200,000 שקל שהגישו שני תושבים נגד חברת א. כפיר אחזקות ובנין, במסגרת מחלוקת על תשלום בגין מסירת מידע אודות פרויקט תמ"א 38 בקריית ביאליק. השופטת ג'אדה בסול קבעה ב-20 באוגוסט 2025 כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש, וחייבה אותם לשאת בהוצאות המשפט בסך 15,000 שקל.
התובעים, אוריאל בלומנקרנץ ויורי אירלין, אינם מתווכי מקרקעין ואין להם רישיון תיווך, ועל כך לא הייתה מחלוקת. לטענתם, בחודש יולי 2016 הם מסרו לחברה הנתבעת מידע על דיירים בשלושה בניינים ברחוב גורדון 7, 9 ו-11 בקריית ביאליק שמעוניינים לבצע פרויקט תמ"א 38, עם אפשרות לבנות 30 דירות חדשות לכל הפחות.
על פי פסק הדין, ההיכרות בין התובעים לחברה הנתבעת החלה כאשר התובעים שימשו כנציגי דיירים בבניין ברחוב דפנה 62 בקריית ביאליק במשא ומתן שהתנהל מול החברה, כשהם עצמם בעלי דירות באותו בניין. בפגישה שהתקיימה במשרדי החברה הנתבעת ב-5 ביולי 2016, נחתם ביניהם מסמך שכותרתו "הסכם למתן שירותי תיווך", והתובעים הוגדרו בו כ"מתווך".
לפי ההסכם שנחתם, במידה ויתקבל היתר בנייה ל-30 יחידות דיור לכל הפחות בפרויקט ברחוב גורדון, התובעים יקבלו סך של 200,000 שקל כולל מע"מ. היתר הבנייה לפרויקט ניתן בפועל ב-31 ביולי 2018, והיה ל-32 יחידות דיור. למרות זאת, החברה הנתבעת סירבה לשלם את הסכום.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם מדובר בהסכם תיווך או בהסכם למסירת מידע בלבד. התובעים טענו כי כל מה שהיה עליהם לעשות הוא למסור מידע על הפרויקט, וכי הם הדגישו מראש בפני החברה כי אינם עוסקים בתחום התיווך. מנגד, החברה הנתבעת טענה כי התובעים הציגו עצמם כמתווכי מקרקעין, וכי בכל מקרה היא הכירה את הפרויקט עוד לפני פנייתם.
עובדה חשובה שהודגשה בפסק הדין היא שהתובעים עצמם לא טענו כי היו הגורם היעיל בכריתת העסקה עם הדיירים. החברה הנתבעת הציגה ראיות לכך שהיא התקשרה עם מתווך מורשה בשם ערן עוד לפני הפניה של התובעים, ושילמה לו דמי תיווך מופחתים במסגרת פשרה.
במהלך הדיונים העידו התובעים בעצמם, והחברה הנתבעת הביאה את מר ארז עמרון, שהיה חבר ועד באחד הבניינים במתחם, ואת מר אבי אוחיון, מנהל החברה. עמרון העיד כי הוא שוחח עם מנהל החברה עוד באפריל או מאי 2016 אודות הפרויקט, קודם לפנייתם של התובעים.
נקודה משמעותית בפסק הדין הייתה אי זימונו של מר דוד וייל, סמנכ"ל הכספים של החברה שחתם בשמה על ההסכם. השופטת קבעה כי עדותו הייתה מהותית וחשובה לבחינת נסיבות החתימה, והיה על התובעים לזמן אותו כעד מטעמם כדי להוכיח את גרסתם.
בפסק הדין התייחסה השופטת בסול להוראות חוק המתווכים במקרקעין משנת 1996, וקבעה כי התנאים לזכאות לדמי תיווך הם קוגנטיים ואי אפשר להתנות עליהם. לפי החוק, על מתווך להיות בעל רישיון תיווך בתוקף, להיות הגורם היעיל שהביא לעסקה, ולהתקשר בהסכם בכתב.
השופטת דחתה את טענת התובעים כי מדובר ב"עסקת אקראי" שחוק המתווכים אינו חל עליה. היא קבעה כי התובעים התנהלו בצורה מחושבת ומודעת, והם היו מעורבים במשא ומתן עם החברה כנציגי דיירים בבניין שלהם. כמו כן, הם הודו בחקירה כי היה ברשותם מידע תכנוני על השטח והתוכניות החלות באזור.
השופטת ציינה כי אם התובעים לא ידעו את משמעות הביטוי "שירותי תיווך" או ההגדרה שלהם כמתווכים בהסכם, היה עליהם לבקש לתקן זאת לפני החתימה. בחקירה, אחד התובעים הודה כי לא התייחס למילה "תיווך" בהסכם ולא ביקש לשנות את הניסוח.
השופטת קבעה כי הנטל להוכיח שההסכם איננו הסכם תיווך היה מוטל על התובעים, והם לא הצליחו להרים נטל זה. היא ציינה כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות מטעמם, ולא זימנו למתן עדות את נציגת הדיירים שאמורה הייתה לתמוך בטענתם כי הם אלה שהביאו את המידע לחברה.
בסיכום פסק הדין נקבע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לביסוס תביעתם, ועל כן התביעה נדחתה. השופטת חייבה את התובעים לשלם לחברה הנתבעת הוצאות משפט בסך 15,000 שקל תוך 30 יום.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!