בית המשפט לתביעות קטנות בקריות חייב השבוע את חברת ישראייר לשלם 300 שקלים בלבד לנוסע שתבע 6,000 שקלים בגין מזוודה שניזוקה בטיסה לאיטליה. הרשמת הבכירה אסתי שחל קבעה כי החברה אחראית לנזק, אך סירבה לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש וקבעה את שווי המזוודה שניזוקה על פי אומדן.
התביעה הוגשה במקור על ידי אשתו של שחר דרעי, אך בפתח הדיון שהתקיים ביום 28 בספטמבר 2025 הוסכם בין הצדדים כי תחת התובעת יבוא בן זוגה, והוא נרשם כתובע בהליך. זאת לאחר שחברת התעופה העלתה טענה להעדר יריבות, שכן הכבודה נשוא התביעה הייתה רשומה בהזמנה על שמו של בן הזוג.
על פי כתב התביעה, אשת התובע רכשה סט של שלוש מזוודות בעלות של 899 שקלים לצורך טיול שתכננו בני הזוג לאיטליה. עם הנחיתה במדינה האירופית התברר שגלגל אחד של המזוודה נשבר, דבר שאילץ את בני הזוג להתנייד עמה במשך כל הטיול וגרם לאי נוחות רבה, לטענתם. לאחר שובם לארץ, התברר כי גלגל נוסף של המזוודה נשבר.
הניסיון לקבל פיצוי
התובע פנה תחילה לספק ממנו נרכשו המזוודות, אך פנייתו נדחתה בנימוק כי הנזק אינו בר תיקון במסגרת האחריות, והוא הופנה לחברת התעופה ישראייר. החברה הפנתה את התובע לספק מטעמה, אשר הציע מזוודה חלופית, ואולם כזו שאינה תואמת את הסט וללא מתן אחריות. משכך, סירב התובע להצעה, וחברת התעופה לא סיפקה כל פיצוי אחר.
בתביעה שהגיש לבית המשפט, עתר התובע לחייב את חברת התעופה לשלם לו פיצוי כספי בגין המזוודה שניזוקה ועוגמת נפש בסך כולל של 6,000 שקלים.
טענות חברת התעופה
ישראייר הגישה כתב הגנה ענף בו דחתה את טענות התובע. לטענת החברה, שינוע כבודה נעשה על פי דין על ידי רשות שדות התעופה, ולא על ידי המוביל האווירי, ולחברה אין כל אפשרות לפקח או לשלוט על הכבודה. החברה טענה כי התביעה לא הוגשה במועדים הנקובים באמנת מונטריאול החלה בענייננו, ומשכך דין התביעה להידחות על הסף.
בנוסף, טענה חברת התעופה כי לא צורף דוח על נזק מטיסת ההלוך אלא מטיסת החזור, ומשכך מוכחש כי נגרם נזק למזוודה בטיסת ההלוך. לטענתה, פנייה ראשונה לחברה בגין הנזק נעשתה רק ביום 3 בנובמבר 2024, ומיד הפנתה החברה את התובע לספק מטעמה אשר הציע לו מזוודה חלופית חדשה ושוות ערך למזוודה שניזוקה.
החברה הוסיפה וטענה כי התובע לא רכש ביטוח נסיעות כמצוין בתקנון החברה, וגם לא רכש מזוודה חלופית על מנת להקטין את נזקיו. לטענתה, סכום התביעה מופרז, והרכיב בגין עוגמת נפש נעדר יסוד. ממילא, לטענת החברה, מדובר בנזק שאינו בר תביעה בהתאם להוראות סעיף 29 לאמנת מונטריאול. החברה טענה כי לא נפל כל רבב בהתנהלותה והגשת התביעה היא ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבונה.
הוכחת הנזק
אשת התובע העידה בפני בית המשפט כי עם הנחיתה באיטליה נמצא אחד מגלגלי המזוודה שבור, וכי עם החזרה לישראל נשבר גלגל נוסף. כתמיכה הציגה צילום מיום הנחיתה בה נצפה גלגל שבור וכן צילומים נוספים שצורפו לכתב התביעה בהם נצפה גלגל נוסף שניזוק. עדות זו נמצאה אמינה על ידי בית המשפט, ולא נסתרה. משכך, קבעה הרשמת שחל כי עלה בידי התובע להוכיח שהמזוודה ניזוקה בטיסת ההלוך ופעם נוספת בטיסת החזור.
האחריות לנזק
הרשמת שחל קבעה בהחלטתה כי סעיף 3א לחוק התובלה האווירית החיל על תובלה אווירית את הוראת אמנת מונטריאול לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית באוויר שנחתמה בשנת 1999. על פי סעיף 17(2) לאמנה, האחריות לאבדן או לנזק לכבודה מוטלת על המוביל האווירי כאשר המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האווירית.
בהחלטה צוין כי אחריותו של המוביל האווירי אינה מוגבלת רק להימצאותה של הכבודה על גבי כלי הטיס, אלא חלה כל זמן שהכבודה באחריותו של המוביל כאשר למוביל אחריות רחבה לכבודה מרגע מסירתה לנציגו על ידי הנוסע ועד להשבתה לידי התובע בהגיעו ליעד. ההסתייעות בעובדי רשות שדות התעופה, אין בה כדי להקהות אחריות זו.
בהקשר זה דחתה הרשמת שחל גם את טענת החברה כי אפשרות הנוסע לערוך ביטוח לכבודה פוטרת אותה מאחריות. בהחלטה צוטטה פסיקה קודמת לפיה "האחריות נקבעת לפי הדין, ולא לפי קיומו של ביטוח עתידי או העדרו. רכישת ביטוח אכן יכולה להיטיב עם הנוסע, אולם התובע אינו חייב לערוך ביטוח כאמור, והיעדר רכישת ביטוח אינו אמור לשפר את מצבו של המוביל."
המועד להגשת התלונה
חברת התעופה טענה כי חלף המועד להגשת התלונה, שכן על פי סעיף 31(2) לאמנת מונטריאול, במקרה של נזק, האדם הזכאי למסירה חייב להתלונן בפני המוביל מיד אחרי גילוי הנזק, ולכל המאוחר בתוך שבעה ימים מתאריך הקבלה במקרה של כבודה. על פי העובדות, הפניה לחברה בגין הנזקים הייתה ביום 3 בנובמבר 2024, כאשר הנזק הראשון למזוודה התרחש עם הנחיתה באיטליה ביום 4 באוקטובר 2024 והנזק השני עם הנחיתה בארץ ביום 14 באוקטובר 2024.
עם זאת, דחתה הרשמת שחל את הטענה נוכח ריכוך הדרישות בנוגע לאופן הפנייה. בהחלטה צוין כי לא נטען וממילא לא הוכח שחברת התעופה פעלה על מנת ליידע את נוסעיה באופן ברור וחד משמעי בדבר הפרשנות המצמצמת בה היא נוקטת, וגם לא הוכח כי פרשנות זו נמסרה לתובע בכל מועד אחר על ידי החברה.
גובה הפיצוי
סעיף 22 לאמנת מונטריאול קובע כי בתובלת כבודה, חבות המוביל במקרה של השמדה, אבדן, נזק או איחור מוגבלת לסכום 1,000 זכויות משיכה לכל נוסע, סכום זה שווה ערך כיום לכ-5,864 שקלים.
הרשמת שחל קבעה כי זכותו של נוסע לסרב לקבל מזוודה חלופית, ואולם אין בסירוב זה כדי לאיין את חובת החברה לשלם לו פיצוי כספי בהתאם לאמנה. בהחלטה נכתב כי מלכתחילה היה על החברה להציע לתובע אפשרות לפיצוי כספי, ולמצער היה עליה לעקוב אחר פניית התובע ולאחר שסירב לקבל מזוודה חלופית, ליזום הצעת פיצוי כספי.
התובע צרף קבלה בגין רכישת שלוש המזוודות בסך 899 שקלים. מאחר שלא נטען וממילא לא הוכח מה שווי המזוודה שניזוקה, מצאה הרשמת להעריך את שווי המזוודה שניזוקה על דרך האומדנא בסך 300 שקלים בלבד.
דחיית הפיצוי בגין עוגמת נפש
התובע תבע גם פיצוי בגין עוגמת נפש, אך הרשמת שחל דחתה את הרכיב הזה. בהחלטה צוין כי אף שבפסיקה קיימת מחלוקת האם נזקים בגין עוגמת נפש הם ברי פיצוי לנוכח הוראות האמנה, במקרה הנדון לא נמצא מקום לפסוק פיצוי נוסף.
"נזקו של התובע מתמצה בפגיעה הפיזית במזוודה, ובשים לב לכך שמדובר בפריט רכוש שניזוק ואשר ניתן היה להמשיך לעשות בו שימוש, אף אם לא בנוחות מלאה. אין מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות פיצוי בלתי ממוני. עוגמת הנפש הנטענת הינה בגדר טרחה ואי נוחות רגילה הנלווית לעיתים למסעות, ואינה מצדיקה פסיקת פיצוי נוסף," נקבע בהחלטה.
סיכום
בסופו של דבר, הרשמת שחל חייבה את חברת ישראייר לשלם לתובע סך של 300 שקלים בלבד בצירוף הוצאות משפט בסך 550 שקלים. הסכומים אמורים להישלם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פסק הדין ניתן ביום 6 באוקטובר 2025 בהעדר הצדדים.
