בית המשפט המחוזי בחיפה הכפיל את הפיצוי שנפסק לרוכש דירה ביוקנעם בגין איחורים, ליקויים ובעיית חניה, והורה לחברת שתית בע"מ לשלם למר אור פלמור סך כולל של 48,000 שקלים. ההחלטה, שניתנה על ידי השופטת עדי חן-ברק בפברואר 2022, מהווה שינוי משמעותי בפסיקת בית משפט קמא שהעמיד את הפיצוי על 28,000 שקלים בלבד.
העניין החל כאשר מר פלמור רכש ביום 8 במרץ 2016 דירה מחברת שתית ביוקנעם, עיר הסמוכה לאזור חיפה והקריות. לאחר שזיהה בעיות שונות בדירה, הגיש פלמור תביעה כספית לבית המשפט השלום בחיפה על סך 192,420 שקלים בגין איחור במסירת הדירה, ליקויי בנייה, אי התאמות למפרט ועוגמת נפש.
תהליך משפטי ארוך ותיקון ליקויים
בית המשפט קמא, בפני השופטת רויטל באום, מינה מומחה מטעם בית המשפט ונתן החלטות המורות לחברה לבצע תיקונים בפיקוח המומחה. עבודות התיקון החלו באוגוסט 2020 והסתיימו בספטמבר-אוקטובר 2020. לאחר השלמת מלוא התיקונים, העריך המומחה שנותרו ליקויים בסך 2,800 שקלים בתוספת מע"מ.
במהלך ההליך הגיש פלמור כתב תביעה מתוקן ובו פירט את רכיבי התביעה: פיצוי בגין איחור במסירת הדירה בסך 24,370 שקלים, פיצוי בגין ליקויים ואי התאמות בסך 93,455 שקלים, פיצוי בגין אובדן הכנסה משכירות בתקופת התיקון בסך 20,000 שקלים, החזר חשבונות שוטפים של הדירה בסך 2,095 שקלים, החזר תשלום לנציג שנטען כי שהה בדירה לצורך פיקוח בעת ביצוע תיקונים בסך 2,500 שקלים, ופיצוי בגין עוגמת נפש והפרת הסכם בסך 50,000 שקלים.
פסיקת בית המשפט קמא
בית המשפט השלום בחיפה קבע כי הדירה נמסרה באיחור של כארבעה חודשים. בהתאם להערכת מומחה בית המשפט, שהעריך את דמי השכירות החודשיים הראויים בסך 2,800 שקלים, הועמד הפיצוי בגין האיחור על סך 16,800 שקלים.
סוגיה מרכזית שעמדה במחלוקת הייתה החניה. על פי פסק הדין, נקבע כי אכן הובטחה לפלמור חניה מקורה, ונדחתה טענת חברת שתית לפיה מדובר בטעות סופר. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת החברה לפיה במועד החתימה על הסכם המכר ראה רוכש הדירה כי על אף האמור בנספחי ההסכם, החניה המוצמדת לו בפועל אינה מקורה. בהתאם לסעיף 34 למפרט, בו נקבע כי במקרה של סתירה בין הכתוב במפרט לבין הביצוע בפועל תהיה עדיפות למצב הקיים בפועל בעת הרכישה, ומשנקבע כי המערער לא התייחס לטענה זו במסגרת ראיותיו, הוא לא זכה לפיצוי בעניין זה.
כן נדחתה טענת פלמור לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות, תשלום חשבונות שוטפים ותשלום לנציג מטעמו בתקופת ביצוע התיקונים. נקבע כי חברת שתית הודיעה על נכונותה לבצע התיקונים עוד בפברואר 2020, כי הצדדים תיאמו את תחילת ביצוע עבודות התיקון למרץ 2020, אלא שבפועל החברה לא הורשתה להיכנס לדירה מאחר והשוכר היה בבידוד. נקבע כי מסיבות שאינן תלויות בחברה בלבד, היא החלה בביצוע העבודות ביוני 2020, לאחר ששוכר הדירה סיים את תקופת השכירות.
בית המשפט קמא קבע כי משפלמור מנע את ביצוע העבודות בתוך תקופת השכירות של השוכר מטעמו, אין הוא זכאי לפיצוי בגין ביצוע העבודות לאחר סיום השכירות. עוד נקבע כי המערער לא טען, וממילא אף לא הוכיח, כי פעל למציאת שוכר חלופי, ואף לא הוכיח כי לא ניתן היה להתגורר בדירה בחודשים בהם בוצעו התיקונים.
הפיצוי בגין רכיב עוגמת הנפש הועמד על סך 5,000 שקלים, בפרט נוכח העובדה שברוב התקופה הרלוונטית הדירה הייתה מושכרת. לסיכום נפסק בבית משפט קמא כי החברה תשלם סך כולל של 28,000 שקלים: 18,500 שקלים בגין איחור במסירת הדירה, סך של 4,500 שקלים בגין הליקויים שנותרו בדירה, וסך של 5,000 שקלים בגין עוגמת נפש.
הערעור ופסיקת בית המשפט המחוזי
לא מרוצה מהפסיקה, הגיש פלמור ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת הערעור טען כי היה מקום לפסוק פיצוי בגין האיחור במסירה בהתאם לדמי השכירות ששילם השוכר בפועל, 4,000 שקלים לחודש, ולא בהתאם לקביעת המומחה שהעמידה את דמי השכירות על 2,800 שקלים.
בפרט נטען כי שגה בית המשפט קמא כשלא פסק פיצוי בגין אי הצמדת חניה מקורה. לטענתו, מיד כשנודע לו כי החניה שהוצמדה לדירתו אינה מקורה, בניגוד למפרט המוסכם, ועוד בטרם נמסרה הדירה לידיו, פנה לחברה, הלין על החניה שקיבל ודרש פיצוי בגין ירידת ערך. בא כוח המערער הפנה לקביעת המומחה מטעם בית המשפט שהעמיד את הפיצוי בגין ירידת ערך החניה בסך 14,000 שקלים.
עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי המערער מנע מהחברה לבצע התיקונים במהלך השכירות. לטענת פלמור, פרט לתקופת הבידוד הקצרה של השוכר, איפשר למשיבה לבצע עבודות בכל עת. ביום 15 במאי 2020 עזב השוכר, ולקח זמן רב מאז ועד לסיום התיקונים, כאשר בפרק זמן זה, מיוני 2020 ועד אוקטובר 2020, לא ניתן היה להשכיר את הדירה בשל הליקויים.
חברת שתית טענה מנגד כי לא היה מקום לסטות מקביעת המומחה ביחס לדמי השכירות הראויים בחישוב הפיצוי בגין האיחור במסירה. ביחס לחניה נטען כי פלמור ראה בעיניו, במועד החתימה על הסכם המכר, את החניה הלא מקורה שקיבל, ולא טען דבר בנוגע לכך אלא כעבור מעל שנה.
השופטת עדי חן-ברק קבעה בפסק דינה כי לאחר שעיינה במלוא החומר שעמד בפני בית המשפט קמא ושקלה את טענות הצדדים, היא מחייבת את החברה לשלם למערער סכום נוסף של 20,000 שקלים. בקביעת סכום זה נתנה השופטת משקל בפרט לטענות הנוגעות לנושא החניה, להעדר פיצוי, ולו חלקי, בתקופת התיקון, ולעובדה שלא נפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בבית משפט קמא.
בנוסף, חייב בית המשפט המחוזי את החברה לשאת בהוצאות הערעור ושכר טרחת עורך דין בסכום של 8,000 שקלים בתוספת מע"מ, ולהשיב למערער את האגרה ששולמה בהליך הערעור. העירבון שהופקד הושב למפקיד באמצעות בא כוחו.
בסופו של יום, במקום 28,000 שקלים שנפסקו בבית משפט קמא, זכה פלמור לפיצוי כולל של 48,000 שקלים מחברת שתית, בתוספת הוצאות משפט. פסק הדין ניתן ביום 27 בפברואר 2022 בהעדר הצדדים.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!