בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה של חברת מפעלי הודסמן הוד לפינוי דיירת מוגנת מדירת מגורים ברחוב החלוץ 52 בעיר. פסק הדין, שניתן ביולי 2025 על ידי השופט אבישי רובס, סגן נשיא בית המשפט, קבע כי רוב טענות החברה בכתב התביעה לא היו נכונות, וכי האחריות לאי תשלום דמי השכירות מוטלת על החברה עצמה שנטשה את הנכס ונמנעה מלקבל את התשלומים.
התביעה הוגשה באפריל 2023 על ידי מפעלי הודסמן הוד נגד סופיה סטבינסקי ושוכרי המשנה שלה. החברה דרשה לפנות את סטבינסקי מהדירה ולחייב אותה לשלם 202,690 שקל, הכוללים דמי שכירות בסך 168,000 שקל עבור שבע שנים וחוב ארנונה בסך 34,690 שקל. החברה טענה כי סטבינסקי השכירה את הדירה לאחרים ללא רשות וגבתה את דמי השכירות לכיסה מאז 2011.
ההשתלשלות העובדתית שהתגלתה במהלך המשפט שונה לחלוטין מהטענות בכתב התביעה. ביום 2 בספטמבר 2008 נחתם בין החברה לבין סטבינסקי הסכם שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר. במסגרת ההסכם שילמה סטבינסקי דמי מפתח בסך 40,000 שקל, ונקבעו דמי שכירות חודשיים בסך 250 שקל, או 200 שקל במידה ויש תשלום מראש לשנה. על ההסכם חתם שלמה הודסמן, שהיה בעלים יחיד ומנהל החברה באותה עת.
ההסכם קבע במפורש כי סטבינסקי רשאית להשכיר את הדירה לאחרים בשכירות משנה, ללא צורך באישור המשכיר וללא תוספת תשלום לדמי השכירות. דמי השכירות שולמו במשך שלוש שנים רצופות, מראש, כפי שנקבע בהסכם.
המפנה בעניין התרחש בשנת 2011, כאשר הודסמן נקלע לקשיים כלכליים ועזב את הארץ בחודש ינואר. בספטמבר 2011 הגיעה סטבינסקי למשרדי החברה כדי לשלם את דמי השכירות לשנת 2012 מראש, כפי שעשתה בשנים קודמות, אך מצאה את המשרדים סגורים. היא ניסתה לאתר את הודסמן באמצעות שיחות טלפון, הגעה למשרדי החברה ושליחת מכתבים רשומים, אך ללא הועיל.
הודסמן אישר בעדותו כי עזב את הארץ מבלי להשאיר כתובת או דרך התקשרות. הוא ניתק מגע עם כל שוכריו ולא הותיר מספר טלפון, מספר חשבון בנק להפקדת דמי השכירות או כל אפשרות ליצור עמו קשר. בשנת 2012 הוכרז הודסמן כפושט רגל ונפתח נגדו הליך חדלות פירעון. הוא חזר לארץ רק בשנת 2016, אולם גם אז לא חידש את הקשר עם שוכריו ונמנע במכוון מלדרוש תשלום דמי שכירות, בהתאם לייעוץ משפטי שקיבל.
בשנת 2019 הוגשה בקשה לפרק את החברה במסגרת הליך פירוק שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. במהלך 2022 הגיש הודסמן הצעת הסדר לנושיו ולנושי החברה, שאושרה על ידי בית המשפט. לאחר סיום הליך הפירוק מכר הודסמן את מניות החברה לבעלים חדשים, באמצעותם הוגשה התביעה. בית המשפט ציין כי הטענה שהבעלים החדשים שילמו את חובות החברה לא נתמכה במסמכים או בראיות, והחברה אף לא טרחה להציג את הסכם רכישת המניות.
בחודש פברואר 2023 פנו בעלי המניות החדשים לראשונה לסטבינסקי, באמצעות דמות לא מוכרה לה בשם זיב אימבר, בדרישה לקבל העתק מהסכם השכירות. סטבינסקי, שלא הכירה את אימבר ולא ידעה דבר על השתלשלות העניינים בחברה, דרשה לקבל מסמכים המוכיחים את קשרו לחברה. היא הבהירה שתשהה בחו"ל עד מרץ 2023 וכי ההסכם לא נמצא איתה. אימבר שלח יפוי כוח, אך סטבינסקי העלתה חשד לגבי אותנטיותו, שכן החתימה עליו לא דמתה כלל לחתימת הודסמן על הסכם השכירות המקורי.
במכתבה מיום 14 בפברואר 2023 הבהירה סטבינסקי כי "עכשיו שמר הודסמן החליט סוף סוף ליצור אתי קשר, אחרי שנים של העדרות בלתי מוסברת ובעיקר בלי שהשאיר כתובת או אפשרות ליצור איתו קשר, וזאת למרות כל המכתבים הרשומים ששלחתי לו ואשר נשארו ללא מענה, אני אשמח לבחון אפשרות של חידוש ההתקשרות החוזית." נציגי החברה נמנעו מלקשר את סטבינסקי עם הודסמן כדי לבאר את המצב, לא המתינו עד שובה לארץ, ובמקום זאת הגישו את התביעה באפריל 2023.
בחודש אוקטובר 2023, כבר לאחר הגשת התביעה, ביקש באי כוחה של סטבינסקי מנציגי החברה פרטי חשבון בנק לצורך העברת תשלומי דמי השכירות. בחודש נובמבר 2023 שילמה סטבינסקי סך של 21,000 שקל בגין חוב דמי שכירות של שבע שנים, מנובמבר 2016 עד נובמבר 2023, וסך של 2,400 שקל בגין דמי שכירות לשנת 2024.
בפסק הדין התייחס השופט רובס לשורה של טענות שגויות בכתב התביעה. הוא קבע כי החברה התבססה על "תשתית עובדתית שגויה" ואישר כי בסיכומיה חזרה החברה מהטענה שסטבינסκי השכירה את הדירה בשכירות משנה ללא רשות. השופט ציין כי ההסכם איפשר במפורש השכרת משנה ללא צורך באישור.
באשר לטענה על אי תשלום דמי השכירות, השופט קבע כי "נחשבת התובעת כמי שסרבה לקבל את דמי השכירות ולא קמה לנתבעת החובה לשוב ולהציע לה מחדש את דמי השכירות, כל עוד לא הראתה התובעת, במעשה פוזיטיבי, את רצונה לקבל דמי השכירות." השופט דחה את הטענה כי סטבינסקי התחמקה מתשלום דמי השכירות או נהגה שלא בתום לב, והדגיש כי "התובעת נושאת באחריות לכך שלא ניתן היה לשלם את דמי השכירות במועד."
ביחס לטענת החברה על חוב ארנונה בסך 34,690 שקל, השופט קבע כי החובה לשלם ארנונה מוטלת על הנתבעת כדיירת מוגנת, אולם התמונה לא התבררה די צרכה. החברה צרפה מכתב מעיריית חיפה על חוב ארנונה, אך המכתב לא נשא חתימה ולא הוכח כי החוב אכן קיים או שולם. התובעת לא צרפה תדפיסי חוב, לא הבהירה את שרשרת המחזיקים בנכס לפי רישומי העיריה ולא זימנה נציג של העיריה לעדות.
השופט ציין כי דרישת החברה בנוגע לחוב הארנונה השתנתה מעת לעת. בכתב התביעה נטען שהחוב טרם שולם ויש לחייב את הנתבעת לשלמו. מנגד, בחקירתו טען נציג החברה כי החוב שולם במסגרת הליך הפירוק. בסיכומים הועלתה גרסה שלישית לפיה רכישת המניות נעשתה לאחר שהליך הפירוק הסתיים. השופט קבע כי "לא ברור אם קיים חוב ארנונה בגין הנכס נשוא התביעה, מתי בדיוק נוצר החוב ומי הגורם החייב לפי רישומי העיריה."
השופט ציין כי גם אם קיים חוב ארנונה, הוא לא הובא לידיעת הנתבעת ולכן "לא ניתן לייחס לה הפרה של הסכם השכירות המוגנת, המקנה עילה לביטולו ופינויה." השופט הוסיף כי "מאחר ומדובר בתקלה משותפת של הצדדים ונסיבות מיוחדות בהן החברה לא היתה פעילה נוכח עזיבת בעליה את הארץ וניתוק הקשר, אין מקום ליתן צו לפינוי הנתבעת מהנכס."
בסיכום פסק הדין, השופט דחה את דרישת החברה להורות על פינוי הנתבעת מהדירה. במקום זאת, הוא חייב את סטבינסקי לשלם לחברה סך של 5,175 שקל, המהווה יתרת חוב דמי שכירות בתוספת הפרשי הצמדה למדד. השופט קבע כי החברה אינה זכאית להפרשי ריבית "מאחר והתובעת נושאת באחריות לכך שלא ניתן היה לשלם את דמי השכירות במועד."
בנוסף, השופט הורה שבאי כוח הצדדים יפנו יחד לעיריית חיפה לצורך בירור יתרת חוב הארנונה, וכי ככל שקיים חוב, תשלם הנתבעת אותו ישירות לעיריה ותמציא אסמכתא בדבר התשלום לחברה.
השופט מתח ביקורת על התובעת וציין כי "התובעת הזדרזה להגיש תביעה שגויה, עם ראיות חסרות, מבלי שטרחה לתקנה בהמשך." עם זאת, נוכח הנסיבות המיוחדות והתקלה המשותפת, הוא קבע שכל צד יישא בהוצאותיו.
