📢 תוכן שיווקי
הרגע שבו הורים מזדקנים וזקוקים לעזרה מגיע לכולנו, אבל רובנו לא מדברים על זה מראש. אנחנו דוחים את השיחות הקשות, מניחים שנתמודד כשיגיע הזמן ומוצאים את עצמנו לא מוכנים כשהמציאות מכה בדלת.
ההחלטה להביא מטפלת סיעודית הביתה או להעביר הורה לדיור מוגן היא מהקשות ביותר שמשפחה מתמודדת איתן. כשמגיעים אליה בלי הכנה, בלי לדעת מה ההורים רוצים ובלי להבין את האפשרויות, התהליך הופך למשברי. שיחות מוקדמות, בזמן שההורים עדיין בריאים וצלולים, יכולות לחסוך הרבה מתח ומשברים בהמשך.
למה השיחות האלה כל כך קשות?
אף אחד לא אוהב לדבר על הזדקנות, תלות ואובדן עצמאות. ההורים לא רוצים לחשוב על כך שיום אחד הם יצטרכו עזרה בפעולות הבסיסיות ביותר. הילדים לא רוצים לחשוב על ההורים שלהם חלשים ותלויים.
יש גם פחד מתגובות. הילדים חוששים שההורים יכעסו או ייפגעו. ההורים חוששים שהילדים מנסים להיפטר מהם או לקחת מהם את השליטה. הפחדים האלה משתקים את השיחה.
אבל דחיית השיחה לא מונעת את המציאות. היא רק גורמת לכך שכשהמציאות מגיעה, כולם נמצאים בנקודת פתיחה גרועה יותר. שיחות בזמן משבר הרבה יותר קשות משיחות בזמן רגוע.
שיחה ראשונה: מה חשוב לכם בחיים?
השיחה הראשונה לא צריכה להיות על סיעוד ותלות. היא צריכה להיות על ערכים ורצונות. מה חשוב להורים בחיים? מה הם לא מוכנים לוותר עליו? מה הם מוכנים להתפשר עליו?
יש הורים שהעצמאות היא הערך העליון. הם יעדיפו להסתכן ולהישאר לבד על פני לקבל עזרה. יש אחרים שהבטיחות חשובה להם יותר והם יקבלו עזרה בשמחה אם זה יאפשר להם להרגיש מוגנים.
הבנת הערכים האלה תעזור בהמשך כשצריך לקבל החלטות. אם תדעו שההורה שלכם מעדיף להישאר בבית בכל מחיר, תבינו למה הוא מתנגד לדיור מוגן. אם תדעו שהוא מפחד להישאר לבד, תבינו למה הוא דווקא רוצה שמישהו יהיה איתו כל הזמן.
שיחה שנייה: איפה תרצו לגור כשתזדקנו?
המקום שבו אדם חי משפיע מאוד על איכות החיים שלו. יש כמה אפשרויות עיקריות: להישאר בבית הנוכחי, לעבור לדירה קטנה יותר ונוחה יותר, לעבור לדיור מוגן או לעבור למוסד סיעודי.
לכל אפשרות יתרונות וחסרונות. הבית הנוכחי מוכר ונוח, אבל לא תמיד מותאם לצרכים של אדם מבוגר. דיור מוגן מציע קהילה ושירותים, אבל דורש ויתור על עצמאות מסוימת.
חשוב לשאול את ההורים מה הם מעדיפים עכשיו, כשהם עדיין יכולים לחשוב על זה בצורה רציונלית. התשובה עשויה להפתיע. הרבה הורים דווקא אומרים שהם לא רוצים להיות נטל על הילדים ויעדיפו מסגרת מקצועית.
שיחה שלישית: מה המצב הכלכלי?
טיפול סיעודי עולה כסף, הרבה כסף. בין אם מדובר במטפלת בבית או במוסד סיעודי, העלויות יכולות להגיע לאלפי שקלים בחודש ואפילו יותר. צריך לדעת מראש מה האפשרויות הכלכליות.
השיחה הכלכלית כוללת כמה נושאים:
- מה החסכונות והנכסים של ההורים?
- האם יש לה ביטוח סיעודי ומה הוא מכסה?
- האם הם זכאים לגמלת סיעוד מביטוח לאומי?
- מה הילדים יכולים ומוכנים לתרום כלכלית?
הרבה משפחות מגלות שהן לא מוכנות כלכלית לסיעוד ממושך. עדיף לגלות את זה מוקדם ולהתחיל לתכנן מאשר להיתקל בקיר כשאין זמן.
שיחה רביעית: מי יקבל החלטות אם לא תוכלו?
יום אחד ההורים עלולים להיות במצב שהם לא יכולים לקבל החלטות בעצמם. זה יכול להיות בגלל דמנציה, בגלל מצב רפואי חריף או בגלל סיבות אחרות. מי יקבל החלטות במקומם?
יש כלים משפטיים שמסדירים את הנושא. ייפוי כוח מתמשך מאפשר למנות אדם שיקבל החלטות רפואיות וכלכליות כשההורה לא יוכל. הנחיות מקדימות מאפשרות להביע רצונות לגבי טיפול רפואי במצבי קצה.
השיחה הזו לא קלה, אבל היא חיונית. בלי הסדרה מראש, המשפחה עלולה להיקלע לסכסוכים על מי מוסמך לקבל החלטות. גרוע מכך, ההחלטות יתקבלו בלי לדעת מה ההורה היה רוצה.
שיחה חמישית: מה הציפיות מהילדים?
לפעמים יש פער גדול בין מה שההורים מצפים מהילדים לבין מה שהילדים יכולים לתת. הורים עשויים להניח שהילדים יטפלו בהם באופן אישי. הילדים עשויים להניח שההורים לא יצפו לזה.
השיחה הזו צריכה להיות גלויה וכנה. מה ההורים מצפים? טיפול אישי יומיומי? ניהול מרחוק? ביקורים תכופים? מה הילדים יכולים ומוכנים לתת בהתחשב במחויבויות האחרות שלהם?
חשוב להבהיר שלתת עזרה זה לא הכל או כלום. גם ילד שלא יכול לטפל באופן יומיומי יכול להיות מעורב בניהול, בקבלת החלטות ובתמיכה רגשית. צריך למצוא את החלוקה שעובדת לכולם.
איך מתחילים את השיחות?
הדרך הטובה ביותר להתחיל היא לא להתחיל ישר בנושא הקשה. אפשר להשתמש באירוע חיצוני כנקודת פתיחה. סיפור בחדשות על משפחה שהתמודדה עם סוגיה דומה, מקרה של חבר או קרוב, או אפילו סרט או ספר.
אפשר גם לפתוח מהכיוון האישי שלכם. לספר להורים שאתם חושבים על הנושא, שאתם רוצים להיות מוכנים, שאתם רוצים לדעת מה הם רוצים. זה פחות מאיים מלשאול ישירות.
חשוב לבחור את הזמן והמקום הנכונים. לא באמצע ארוחה משפחתית עם עשרים בני משפחה, ולא כשההורה עייף או לחוץ. שיחה אחד על אחד, בזמן רגוע, במקום שההורה מרגיש בנוח.
מה עושים כשההורים מסרבים לדבר?
לא כל הורה מוכן לשיחות האלה. יש שמסרבים בתוקף, יש שמשנים נושא ויש שנסגרים לחלוטין. מה עושים במצב כזה?
קודם כל, לא לוותר אחרי ניסיון אחד. לפעמים צריך כמה ניסיונות לפני שההורה מוכן להיפתח. אפשר לנסות בזמנים שונים, בהקשרים שונים או עם בני משפחה שונים שמעלים את הנושא.
אם ההורה ממשיך לסרב, אפשר לעשות את מה שאפשר בלעדיו. ללמוד על האפשרויות הקיימות, להבין את המצב הכלכלי במידת האפשר, לדבר עם אחים על חלוקת האחריות. לא אידיאלי, אבל עדיף מכלום.
כשהאחים לא מסכימים
סיעוד הורים הוא נושא שמפלג משפחות. יש אח אחד שמוכן לתת הכל ואח אחר שלא מוכן להתערב. יש חילוקי דעות על מה הכי טוב להורה. יש ויכוחים על כסף ועל חלוקת נטל.
עדיף לדבר על הדברים האלה מראש מאשר לריב עליהם כשההורה כבר צריך עזרה. לשבת עם כל האחים, להבין מה כל אחד יכול ומוכן לתת, ולנסות להגיע להסכמות.
לפעמים צריך גורם חיצוני שיעזור. עובדת סוציאלית, מתווך משפחתי או יועץ מקצועי יכולים לעזור למשפחות להגיע להסכמות שלא הצליחו להגיע אליהן לבד.
התיעוד חשוב
אחרי השיחות, חשוב לתעד את מה שנאמר. לא בשביל להשתמש נגד ההורים, אלא בשביל לזכור. כשיגיע הרגע שצריך לקבל החלטות, הזיכרון עלול להיות מטושטש.
התיעוד יכול להיות פשוט. רשימה של מה ההורה אמר שחשוב לו, מה הוא מעדיף ומה הוא לא רוצה בשום פנים. אפשר גם לכתוב יחד עם ההורה כדי לוודא שהבנתם נכון.
בנושאים משפטיים כמו ייפוי כוח או הנחיות מקדימות, התיעוד צריך להיות רשמי. צריך לפנות לעורך דין שמתמחה בתחום ולעשות את הדברים כמו שצריך.
הסימנים שהגיע הזמן לפעול
גם אם עשיתם את כל השיחות, צריך לדעת לזהות מתי הגיע הזמן לפעול. הסימנים לא תמיד ברורים, במיוחד כשההורה מסתיר קשיים.
סימנים שצריך לשים לב אליהם:
- שכחה של תרופות או פגישות רופא
- ירידה במשקל או הזנחת היגיינה
- בלבול בנושאים פיננסיים
- נפילות או פציעות
- בידוד חברתי ונסיגה מפעילויות
כשמזהים סימנים, צריך לפעול. לא בפניקה, אבל גם לא להתעלם. לדבר עם ההורה, להתייעץ עם רופא ולהתחיל לבחון אפשרויות.
מסקנה
השיחות עם ההורים על הזדקנות וסיעוד הן לא נעימות, אבל הן חיוניות. הן מאפשרות לדעת מה ההורים רוצים, להתכונן כלכלית ולוגיסטית ולהפחית את הסיכוי לסכסוכים משפחתיים.
עדיף לנהל את השיחות מוקדם, כשההורים עדיין בריאים וצלולים ויש זמן לתכנן. שיחות בזמן משבר הן קשות יותר ולעתים בלתי אפשריות.
זה לא קל, אבל זה ביטוי לאהבה ולכבוד. לתת להורים את האפשרות להשמיע את קולם, להשפיע על עתידם ולדעת שהרצונות שלהם יכובדו גם כשהם לא יוכלו לבטא אותם.
