בית משפט השלום בקריות דחה תביעה של מתווך מקרקעין מנהריה כנגד מזכירת בית משפט והנהלת בתי המשפט, לאחר שטען שמסירת רשימת תיקים משפטיים בהם היה מעורב הביאה לפגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו. התובע תבע 500,000 שקלים, אך זכה רק ב-5,000 שקלים בגין פגיעה בפרטיות בלבד.
מיכאל ממן, מתווך מקרקעין מנהריה, הגיש תביעה נגד מיטל דגן, מזכירה בבית משפט השלום בתל אביב במזכירות משפחה, ונגד מדינת ישראל. ממן טען כי דגן מסרה לאשתו לשעבר, קרן ממן, רשימה של תיקים משפטיים בהם הוא קשור. הרשימה הופקה ממערכת הנהלת בתי המשפט בה דגן עובדת כבר 15 שנה.
בהמשך, לפי טענת התובע, התפרסמו מכתבי השמצה אנונימיים כנגדו בכל אמצעי התקשורת המקומיים בנהריה ובקרב עמיתיו למקצוע, כאשר למכתבים צורפה הרשימה. התובע הציג לבית המשפט שלושה מכתבים: מכתב שהופנה לכאורה ל"מתווכים בעיר נהריה", מכתב שני שהופנה ל"רשם המתווכים" ומכתב שלישי שהופנה לכאורה ל"עיתון קול נהריה". במסגרת המכתבים נכתב שהתובע הוא "מתווך רמאי אשר מרמה לקוחות מחייב את הלקוחות מתחת לשולחן ובמידה והלקוח לא מסכים הוא תובע את הלקוחות".
כמו כן נכתב במכתבים שהתובע "צריך לשלם ארנונה לבתי משפט היות והגיש ב-5 שנים מעל 106 תביעות" וכי "כדאי שיחליף מקצוע לעורך דין ולא מתווך". התובע כונה במכתבים בכינויים כגון "שפל", "רמאי", "נוכל" ו"גנב". ממן טען כי במהלך חודש פברואר 2019 או בסמוך לכך הובא לידיעתו באמצעות חברים שיש פרסומים רבים עליו בתקשורת המקומית. הוא אף קיבל לביתו מעטפה אנונימית המכילה חומרים מכפישים, לרבות תמונות שלו עם בתו הקטינה וכן את הרשימה.
ממן טען כי עיון ברשימה גילה שמי שהפיקה אותה היא דגן, ששכחה להסתיר את שמה באחד מדפי הרשימה, בעוד שבכל שאר המקומות בהם מופיע שמה, השם הושחר. התובע טען כי לאחר בירור שערך הסתבר לו שהנתבעת היא חברה קרובה של קרן ממן. הוא טען כי הפרסומים פגעו קשות בשמו הטוב, בפרטיותו ובמשלח ידו, וכי מעשיה של דגן מהווים הפצת לשון הרע, פגיעה בפרטיות ורשלנות.
דגן הודתה שמסרה את הרשימה לקרן ממן, לאחר שזו הציגה לה תעודת זהות שבה רשום התובע כבעלה. עם זאת, הנתבעות טענו שקרן ממן היא בעלת דין בחלק מהתיקים שהופיעו ברשימה, ושמרבית התיקים אינם חסויים וניתן לאתרם באמצעות חיפוש פשוט ברשת. הרשימה כללה את סוג התיק, מספר התיק, שמות המשפחה של הצדדים המעורבים, סוג העניין כמו רכב, חוזים או צו הגנה, בית המשפט שבו מתנהל או התנהל התיק ומצבו. אולם לא היה ברשימה כל פרט המאפשר לדעת מה תוכנו של התיק או מה היו הקביעות השיפוטיות כלפי התובע.
הנתבעות טענו שלא מתקיים קשר סיבתי בין פעולות דגן לבין הנזק הנטען, וכי הרשימה כשלעצמה אינה מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. הן הוסיפו כי העובדה שהרשימה כללה גם תיקים הקשורים רק לתובע ולא לקרן ממן הופקה בטעות, אולם לא כל טעות של רשות מנהלית מקימה עילה בת פיצוי. לחילופין טענו הנתבעות כי "האירוע אירע בשל התנהגות התובע ו/או אחרים, אשר התבטאה, בין היתר בכך שניהל הליכים משפטיים רבים עקב סכסוכים עם אנשים אחרים", ולפיכך יש לייחס למעשיו אשם תורם בשיעור 100 אחוזים.
ביום 13 בנובמבר 2022 התקיים דיון הוכחות במהלכו העידו מספר עדים. מטעם התובע העידו דוד נזרי ויוסי טל, לצד התובע עצמו. העד יוסי טל כלל אינו עוסק בתיווך ואף לא זכר לומר בוודאות מה היה תוכן המסמכים שקיבל לידיו בעניין התובע. לעומתו, העד דוד נזרי הצהיר שקיבל מסמכים עם האשמות קשות כנגד התובע "באמצעות הפייסבוק מאשתו לשעבר של מיקי, הגב' קרן ממן".
אולם במסגרת עדותו הבהיר נזרי שמדובר במסמכים שהוא ראה ב"פיד" של קרן ממן ולא במסמכים שקיבל ישירות ממנה. בכל הנוגע לרשימה, טען נזרי שהוא היה אצל מתווך אחר שהראה לו את הרשימה, אולם המתווך שהראה לנזרי את הרשימה לא זומן למסור עדות. מכאן שנזרי לא טען שאחד המכתבים נשלח אליו ישירות מתוקף תפקידו כמתווך. מטעם הנתבעות העידה דגן עצמה.
בנוסף למכלול הראיות, התברר לבית המשפט כי ביום 24 באפריל 2023 ניתן פסק דין בתביעת לשון הרע שהגיש התובע כנגד קרן ממן בבית משפט לענייני משפחה. פסק הדין הוגש לעיון בית המשפט והוגדר כחסוי לכל, למעט השופט וצוותו. בפסק הדין נקבע כי התביעה התקבלה בחלקה לאור תוצאות בדיקת פוליגרף והוחלט לחייב את קרן ממן בפיצוי התובע על נזקו.
בפסק הדין שניתן ביום 3 בינואר 2024 על ידי השופט בן ציון ברגר, נדחתה עיקר התביעה. בית המשפט קבע כי "איני סבור שהרשימה עצמה מהווה לשון הרע על התובע. הרשימה אינה מפרטת את תוכן התיקים, דהיינו את הנושא שבגינו מתנהל ההליך המשפטי ולא ניתן להבין מהרשימה האם התובע הוא הצד התובע בהליך או הצד הנתבע". השופט הוסיף כי "חלק מהתיקים הם תיקים סגורים ולא ידוע האם התובע זכה או הפסיד בהליך. וכן, לא ברור מהרשימה מי הצדדים המתנהלים מול התובע, שכן מפורטים ברשימה אך ורק שמות משפחה".
בית המשפט הדגיש כי "לא ניתן לדעת מהרשימה האם מדובר בתיקים המציגים את התובע באור חיובי או באור שלילי, מאחר שחסרים פרטים מהותיים ברשימה כדי לקבוע זאת". השופט ברגר הפנה להלכה הפסוקה לפיה "כשבית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע".
בנוגע לשאלה האם צירוף הרשימה למכתבים האנונימיים העצים את לשון הרע, קבע בית המשפט כי התשובה שלילית ממספר טעמים. ראשית, נקבע כי "הרשימה היא רשימה טכנית וסתמית של מספרי תיקים ושמות משפחה של הצדדים, ללא כל פרט הנוגע לתוכן ההליך המשפטי. למעשה אין כל קשר בין המידע על מספר התיקים לתוכן המכתבים ועל האמירות המיוחסות לאופיו של התובע".
שנית, בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעות שניתן היה לדלות את היקף התיקים או את רובם ממאגרי המידע המשפטיים המפרסמים את פסקי הדין המותרים בפרסום או אפילו מחיפוש באינטרנט. שלישית, נקודה משמעותית בפסק הדין הייתה שהתובע לא הוכיח מה הקשר בין הנתבעת לקרן ממן. בכתב התביעה טען התובע שהנתבעת חברה של קרן ממן, אולם הנתבעת העידה כי אינה חברה של קרן ממן ואינה מכירה אותה, ועדותה לא נסתרה.
בית המשפט קבע כי "לא הוכח בפני כי לנתבעת קשר ישיר או עקיף לכתיבת המכתבים ו/או לפרסום שנעשה או אפילו לצירוף הרשימה למכתבים הנטענים". נקבע כי "ניתוק הקשר שבין הנתבעת לגב' ממן מיד עם מסירת הרשימה ובהעדר מערכת יחסים ביניהן לפני ואחרי מסירת הרשימה, ולאחר שלא הוכחה כל מעורבות של הנתבעת בכתיבת המכתבים ו/או בפרסומם ו/או בהפצתם, מביא למסקנה שהנתבעת אינה מעורבת בפרסום לשון הרע".
רביעית, בית המשפט קבע כי חלה בענייננו "דוקטרינת ריחוק הנזק". השופט ברגר קבע כי "יש לאבחן בין אירוע מסירת הרשימה לגב' ממן ובין אירוע כתיבת המכתבים ופרסומם ו/או הפצתם בהמשך ובמקום אחר". בית המשפט הדגיש כי "סיפורי האירוע המופיעים במכתבים על התנהלותו של התובע לכאורה כמתווך, אינם עולים מרשימת התיקים שאין בהם כאמור כל פרט לגבי תוכן התיקים ואף לא לגבי תיק ספציפי שמופיע ברשימה".
בנושא הרשלנות, קבע בית המשפט כי אמנם דגן התרשלה במתן הרשימה בניגוד לנוהל של בתי המשפט. נקבע כי "מזכירה של בית המשפט סבירה אינה אמורה לפעול בניגוד לנוהל של בית המשפט ובפרט כשמדובר במזכירה שעובדת בבית המשפט מזה 15 שנה כדוגמת הנתבעת 1". בית המשפט הוסיף כי "מזכירות של בתי המשפט חשופות מטבע תפקידן לחומרים רגישים ולכן נוצרו נהלים שיסייעו להן לטפל באותם חומרים".
אולם בית המשפט קבע שלא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען. השופט ברגר קבע כי "בהחלט יתכן שגם אם הנתבעת 1 לא הייתה מוציאה את הרשימה ומוסרת אותה למאן דהוא, היו מפורסמים המכתבים שהשמיצו את התובע. שכן, ניתן לכתוב דברים משמיצים על התובע גם מבלי שהמכתבים מגובים ברשימה". בית המשפט הוסיף כי "התובע לא הוכיח כי תוכנם של ההליכים שורבב למכתבים או כי קיים קשר בין קביעות משפטיות באיזה מההליכים המשפטיים לבין תוכן המכתבים".
בבחינת הקשר הסיבתי המשפטי, בית המשפט בחן מספר מבחנים. בהתייחס למבחן הצפיות נקבע כי "לא היה עליה לדעת שמתן הרשימה תגרור את הנזקים הנטענים על ידי התובע. איני סבור שיש לדרוש מהנתבעת 1 שתעלה על דעתה שבכוונת מאן דהוא להשתמש ברשימה לצורך פרסום מכתבים משמיצים אודות התובע". בנוגע למבחן הסיכון קבע בית המשפט כי "עיקר תחום הסיכון בגין מתן רשימה מסוג זה, נוגע לנזקים הישירים שיכולים להיגרם כתוצאה מהרשימה עצמה".
בנושא הנזק הממוני, התובע טען שהיקף עבודתו נפגע אנושות, אך טענה זו לא הוכחה. עהוצגו אישורי רואה חשבון לפיהם הכנסתו של ממן מעסק התיווך בשנת 2018 עמדה על 21,415 שקלים, כלומר כ-1,784 שקלים לחודש, ואילו בשנת 2019 עמדה על 576 שקלים בלבד. אולם בית המשפט קבע כי "גם לפני מסירת הרשימה, רווחיו של התובע מעסק התיווך היו מועטים". בית המשפט הדגיש כי "מדו"ח רווח והפסד לשנת 2018, ניתן ללמוד שעיקר הכנסתו של התובע הייתה מהשכרת נכס שברשותו ולא מעסק התיווך".
בנוסף, בית המשפט הצביע על כך שהתובע אישר שבשנת 2017 הוגשה על ידו תביעת נכות למוסד לביטוח לאומי במסגרתה טען שהוא עובד באופן מצומצם בלבד עקב מצבו הבריאותי. בשנת 2020 שוב הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי, במסגרתה ציין שהוא עובד כשעתיים ביום, כשהוא מרגיש טוב. השופט ברגר קבע כי "לא ניתן לדעת האם הירידה לכאורה בהכנסות התובע נובעת ממצבו הבריאותי או אפילו כתוצאה ממגפת הקורונה שהשתוללה בארץ באותן שנים ופגעה בהכנסות של עסקים רבים".
בית המשפט גם התייחס להיקף הפרסום הנטען של המכתבים. על פי הדיווח באתר בית משפט השלום בקריות, נקבע כי "היקף הפרסום עצמו כלל לא הוכח. שכן, למעט העתקים של המכתבים שנשלחו לכאורה למתווכים, לרשם המתווכים ולעיתון אחד בנהריה, לא הוגשה כל ראיה לפיה המכתבים פורסמו בפועל. כלומר, לא הוגש העתק של הכתבה שפורסמה בעיתון וגם העדים שהגיעו למתן עדות, לא סייעו לתובע להוכיח את היקף הפרסום הנטען על ידו".
עם זאת, בית המשפט קבע שמתן הרשימה כן מהווה פגיעה בפרטיות. על פי הדיווח באתר בית משפט השלום בקריות, השופט ברגר הפנה לסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". בית המשפט קבע כי "עצם מתן הרשימה שכוללת תיקים בהם מעורב התובע למאן דהו מהווה מסירה של מידע על ענייניו הפרטיים, שלא למטרה שלשמה נמסר". בית המשפט הדגיש כי "המידע מוזן במערכת בתי המשפט לצורך ניהול שוטף של ההליכים המתקיימים בבית המשפט ולא לשם מסירתו לצד ג' שעושה בו שימוש אחר".
בנוגע לטענת הנתבעות שחלק מהתיקים מעורבת בהם קרן ממן או שהמידע על חלקם מופיע ברשת האינטרנט, קבע בית המשפט כי "אין רלוונטיות בהקשר זה לכך שחלק מהתיקים הם תיקים שהגב' ממן מעורבת בהם או שהמידע על חלקם מופיע ברשת האינטרנט. שכן, אין מחלוקת שבמסגרת הרשימה נמסר מידע גם על תיקים שאינם כלולים בשתי קבוצות אלה. דהיינו, שנמסר מידע גם על תיקים שקשורים רק לתובע ואין מידע עליהם ברשת האינטרנט".
בית המשפט דחה את טענת הנתבעות להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. השופט ברגר קבע כי "עיסוקה המקצועי של הנתבעת 1 הוא מתן מידע ושירותים לקהל הציבור בבית המשפט ומתן רשימה של תיקים למי שאינו מורשה לקבל את הרשימה בהתאם לנהלי בתי המשפט, אינו בגדר מהלך עבודתה הרגיל".
עם זאת, בית המשפט קבע שהנתבעת לא התכוונה לפגוע בתובע. נקבע כי "מאחר שלא הוכח כל קשר בין הנתבעת 1 לבין הגב' ממן, אני סבור שניתן לקבוע כי הנתבעת 1 לא התכוונה לפגוע בתובע בעת מתן הרשימה. לפיכך, הרי שיש להתחשב בכך ככל שיפסק פיצוי לתובע".
בסופו של דבר, השופט ברגר קבע פיצוי בסך 5,000 שקלים בלבד, שעל הנתבעות לשלם לתובע ביחד ולחוד. הפיצוי הוא בגדר "פיצויים ללא הוכחת נזק" הקבועים בסעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות. בית המשפט ציין כי שקל את הפיצויים שכבר נפסקו לתובע בפסק דין נפרד שהתנהל בינו לבין אשתו לשעבר בבית המשפט לענייני משפחה, וכן את סעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות.
השופט הוסיף כי "נוכח דחיית עיקר התביעה ובשים לב שהתובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה על סך של 500,000 שקלים, איני מוצא לחייב את הנתבעות בהוצאות משפט מעבר לאמור לעיל".
