דוח חמור של מבקר המדינה על ההתנהלות במלחמה: "לחיפה הייתה תוכנית חירום – אך היא לא הייתה שווה את הנייר שעליו נכתבה"

פרסום ראשון | דוח חמור שפרסם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן חושף תמונה עגומה של אי-מוכנות מוחלטת: כאשר פרצה מלחמת חרבות ברזל, לא עמדה לרשות ישראל אף תוכנית אופרטיבית מאושרת לפינוי אוכלוסייה בהיקף רחב. כ-210 אלף בני אדם נאלצו לעזוב את בתיהם בתוך שלושת החודשים הראשונים ללחימה, ביניהם 56,535 תושבי הצפון – וגורמי המדינה לא היו ערוכים לקלוט אותם.

הביקורת על חיפה בדוח מתמקדת בפער בין ההיערכות לבין המציאות: העירייה החזיקה תוכנית חירום לקליטת מפונים, אך זו התייחסה רק לפינוי מקומי קצר-טווח למתקנים עירוניים – ולא לתרחיש של פינוי ארצי ממושך לבתי מלון, כפי שהתרחש בפועל. כלומר התוכנית לא הייתה ישימה כשהגיע הרגע. בנוסף, בהיעדר מנגנון ממשלתי למיפוי מפונים, חיפה נאלצה להקים מערך סיוע עצמאי ללא הכנה מוקדמת, וחלק ניכר מהשירותים הבסיסיים סופק דרך תרומות ומתנדבים ולא מגורמי מדינה.

המבקר אנגלמן מציג בדוח ממצאים קשים במיוחד: לא הייתה תוכנית להתפנות עצמית, לא לשהות ממושכת מחוץ לבית, ולא לפינוי ערים שלמות – תרחיש שהתממש בפועל כאשר יישובי ספר בדרום ובצפון פונו כליל. בהיעדר מתווה סדור, הפכו המפונים ל"פירורים" שנפוצו ברחבי הארץ ללא כתובת ברורה.

חיפה: תוכנית על הנייר, מציאות שונה בתכלית

עיריית חיפה אמנם החזיקה ערב המלחמה תוכנית מענה לקליטת אוכלוסייה מפונה, כחלק מתיק החירום העירוני שלה. אולם בבדיקת מבקר המדינה התגלה כי המסמכים התייחסו לתרחיש של פינוי מקומי קצר טווח אל מתקני קליטה עירוניים בלבד – ולא למציאות של פינוי כלל-ארצי ממושך אל בתי מלון פזורים ברחבי ישראל. בשורה התחתונה, התוכנית לא הייתה ישימה כלל בתנאים שהתהוו בשטח.

בפועל, העיר קלטה אלפי משפחות במלונות ובמתחמי אירוח, והעמידה לרשותן מענה חינוכי, שירותי רווחה, בריאות ותשתיות עירוניות בממדים חסרי תקדים. אך מאחר שמשרד הרווחה לא הכין מנגנון מיפוי ארצי של מפונים הזקוקים לסיוע, חיפה – כמו רשויות קולטות נוספות – נאלצה להרים מערך מיפוי וסיוע עצמאי, ללא הכנה מקדימה וללא גיבוי ממשלתי הולם.

"בלי התרומות היינו מתמוטטים"

הדוח חושף פרט נוקב: רבים מהמפונים הגיעו לערי הקליטה בחיפזון מוחלט – ללא מזון, ללא ציוד אישי, ללא תרופות, ובמקרים מסוימים אף ללא ארנק, תעודות מזהות או טלפון סלולרי. הצורך בסיוע מיידי – ממזון ובגדים ועד מוצרי היגיינה, כביסה וגישה לשירותים מקוונים – היה דחוף ומקיף.

ובכל זאת, הביקורת מעלה כי ברשויות הקולטות, ובכללן חיפה, נתח ניכר מהמענה הבסיסי הזה לא הגיע מגורמי ממשלה אלא מתרומות ומיוזמות התנדבותיות, בתיווך הרשויות המקומיות. בחיפה התגייסו מתנדבים רבים שמילאו תפקיד מרכזי בשרשרת הסיוע.

אחד המפונים מקיבוץ בארי, שהשתתף בקבוצת מיקוד שקיים משרד המבקר, תיאר את התחושה במילים חדות: "לולא התרומות, לולא הגופים שתמכו בנו – היינו מתרסקים, מתרסקים פיזית. אין גורם מדינתי, הממסד פשוט נעדר…"

חמישה שקלים ליום – התקציב שהוקצה לכל מפונה

הפערים בתהליך הקליטה עצמו לא פחות חמורים. המפונים הגיעו לרשויות הקולטות ללא כל תיאום מוקדם, ונקלטו בעיקר ישירות בבתי מלון – לא על ידי הרשות המקומית. השיבוץ התבצע פעמים רבות לפי חדרים פנויים ולא על פי תוכנית מסודרת, ובלא מעט מקרים אף בלי לשמור על רצף קהילתי בסיסי.

מפונה מקריית שמונה שיתף בקבוצת מיקוד של המבקר: "כל אחד קיבל הודעה לאן הוא נשלח, והתוצאה הייתה בלגן אדיר – אני שובצתי למלון אחד, בני למלון שני ובתי למלון שלישי, למרות שאנחנו תא משפחתי אחד… למעשה התפזרנו לכל עבר."

ולכל זה מתווסף נתון שממחיש את פער המשאבים: משרד הפנים הקצה לרשויות הקולטות סיוע של חמישה שקלים בלבד ליום עבור כל מפונה. סכום זה, כך עולה מהדוח, אינו משקף ולו במעט את עלויות הפעלת מענה של חינוך, רווחה ולוגיסטיקה – ולמרות שהתברר מהר מאוד כי מדובר בסכום בלתי סביר, הוא לא עודכן.

מערכת החינוך: עשרות אלפי תלמידים בחלל ריק

כ-48 אלף תלמידים פונו ממחוזות הצפון והדרום עם תחילת הלחימה. הדוח חושף כי בינואר 2024 לא היה בידי משרד החינוך מידע בנוגע לכ-39% מהתלמידים המפונים באותו חודש – לא היה ידוע אם הם משובצים בכלל במסגרת חינוכית כלשהי. לגבי אלפי תלמידים נוספים, המשרד אף לא ידע היכן הם נמצאים. גם בחודשים אפריל-מאי 2024, נותר חוסר ודאות לגבי רבע מתלמידי הצפון המפונים.

כל 14 הרשויות הקולטות שנבדקו, חיפה ביניהן, אמנם הקימו מסגרות חינוכיות ייעודיות והשתדלו לשלב ילדי מפונים בבתי ספר קיימים. אך בפועל, שעות הלימוד הצטמצמו מאוד, והשיעורים לעיתים קרובות התנהלו במתחמים זמניים ומאולתרים. הרשויות עשו את המיטב, אולם בהיעדר תקציבים, תקנים וכוח אדם מקצועי – היכולת לספק מענה חינוכי ראוי הייתה מוגבלת מיסודה.

משתתף בקבוצת מיקוד של המבקר סיפר: "רק אחרי חודשיים בערך התחיל משהו לזוז, וגם אז באופן רופף. בשבועות הראשונים לא ניתן היה לתת שום מענה – חסרו צוותים, חסרו תקציבים, לא היו הנחיות ברורות ממשרד החינוך. שררה אי-בהירות מוחלטת לגבי מי נושא באחריות." משתתף אחר הוסיף: "הילדים נעקרים ממסגרת למסגרת, והמטפלות גם כן מוחלפות ללא הרף… אין שום יציבות במערך החינוכי."

המבקר: "סבל מיותר שניתן היה למנוע"

מבקר המדינה אנגלמן קבע בדוח כי היעדר הגדרה ברורה של תפקידי הרשויות המפונות הביא לכך שכל רשות פעלה מול תושביה לפי שיקול דעתה ומשאביה בלבד. חוסר הרלוונטיות של תוכניות הפינוי הצבאיות והממשלתיות השפיע באופן ניכר גם על יכולת התפקוד של השלטון המקומי.

אנגלמן ציין כי "נפגעה יכולתן של הרשויות המפונות לעמוד לצד תושביהן, בשעה שאלה חיים תחת איום ביטחוני ונאלצים לנטוש את אורח חייהם הקבוע." הוא הצביע על כך שתושבי קריית שמונה לבדם פוזרו לכ-300 מתקני אירוח שונים – מצב שהוביל לחוסר יכולת לספק מענה אמיתי, גרם לסבל שלא היה מוכרח להתרחש, והעמיק את תחושות החרדה ואי-הוודאות.

המבקר קרא לראש הממשלה, לשרי הממשלה ולצה"ל לעיין בממצאי הדוח ולפעול לתיקון הכשלים בדחיפות. הוא הדגיש כי ישראל מחויבת להיערך לתרחישי פינוי של עשרות אלפי אזרחים, במיוחד לנוכח המציאות הביטחונית הנוכחית, וכי יש להבטיח שרשויות קולטות יוכלו להפעיל בעת חירום תקציבים מיידיים, גמישות ניהולית מלאה, ומשאבי כוח אדם מקצועיים נאותים.