בית המשפט חייב את עיריית קריית מוצקין וחברת גלבוע בפיצוי לאישה שנפלה ממדרכה מפורקת

בית משפט השלום בחיפה קבע כי עיריית קריית מוצקין וחברת יעקב גלבוע בניה ויזמות בע"מ אחראיות ביחד לתאונה שבה נפלה אישה במדרכה מפורקת ברחוב צה"ל בעיר. פסק הדין, שניתן ביום 5 במאי 2024 על ידי השופטת טלי מירום, קובע כי שתי הנתבעות ישלמו לאישה פיצוי של 63,000 שקל בצירוף שכר טרחת עורך דין, מעמ והוצאות משפט, כאשר העירייה תישא ב-40 אחוז מהסכום וחברת גלבוע ב-60 אחוז.

התאונה התרחשה ביום 27 במרץ 2018, כאשר האישה, ילידת 1963, הלכה על המדרכה ברחוב צה"ל בקריית מוצקין. לפי עדותה, כאשר התקרבה לתחנת אוטובוס וחלפה על פניה, הגיעה למקום בו המדרכה הייתה מפורקת בחלקה וליד הערימה של חצץ או פסולת בניין. במקום זה מעדה ונפלה, ונחבלה בגופה. האישה דיווחה על התאונה רק כחודשיים עד שלושה לאחר האירוע, לאחר שהתאוששה מהפגיעה.

התביעה הוגשה נגד שני נתבעים: עיריית קריית מוצקין, בתור הרשות המקומית האחראית לבטיחות המעברים בשטחה, וחברת יעקב גלבוע בניה ויזמות, שנטען כי ביצעה עבודות בניה בסמוך למקום והותירה שם פסולת בניין ומדרכה מפורקת, ללא גידור או אמצעי אחר החוסם את הגישה לאזור.

במהלך ההליך המשפטי העידו מספר עדים. מטעם העירייה העיד רוני טובי, מהנדס העירייה, אשר מסר תצהיר מפורט על המצב באזור במועד התאונה. מטעם חברת גלבוע העיד ערן גלבוע, אחד מבעלי החברה. התובעת עצמה גם העידה על נסיבות הנפילה.

מהנדס העירייה מסר בתצהירו כי מהתצלומים שצירפה התובעת עולה בבירור שריצוף המדרכה התפרק וניזוק כתוצאה מכניסת משאית של חברת גלבוע אל אתר הבניה דרך המדרכה לצורך פריקת חצץ. הוא הסביר כי במקום נבנו שלושה מבנים זה לצד זה: בניין של חברת שתית, בניין של חברת גלבוע ובניין של חברת קרדן. על פי עדותו, במועד התאונה רק חברת גלבוע הייתה בעיצומן של עבודות בנייה ובשלב של יציקות בטון, בעוד שחברת שתית הייתה לקראת סיום והבניין של חברת קרדן היה בשלב עצירת עבודות.

המהנדס הסביר כי הערימה הסמוכה למקום התאונה אינה ערימת חצץ אלא פסולת בטון, שמשאיות נוהגות לרוקן בעת יציאה מהאתר בסיום יציקות הבטון. כיוון שבמועד התאונה הבניין של חברת גלבוע היה בשלב יציקות הבטון, הוא העיד שיש להניח ברמת סבירות גבוהה ביותר שמדובר בפסולת שנשפכה על ידי משאית בטון של חברת גלבוע. בנוסף הוא הסביר כי גם הנזק לריצוף האבנים המשתלבות של המדרכה שלפני תחנת האוטובוס נגרם על ידי משאית שעלתה על המדרכה, והמקום נמצא מול האתר של חברת גלבוע.

חברת גלבוע, מצדה, כפרה באחריות לאירוע. בתצהיר העדות הראשית טענה כי אתר החברה היה מרוחק מאוד ממקום התאונה, מוגדר ומגודר, ולחברה כלל לא היה ידוע על התאונה. נציג החברה טען כי מי שעבד במועד התאונה במקום הייתה חברת אחים אדרי, שביצעה עבודות הנחת צנרת ופיתוח.

עם זאת, במהלך העדויות בבית המשפט התברר כי למעשה אין מחלוקת שחברת גלבוע היא זו שבנתה את הבניין האמצעי מבין שלושת הבניינים שנבנו במקום, והוא הבניין הקרוב ביותר למקום התאונה. נציג החברה אישר תחילה כי ערימת הפסולת נמצאת מול הבניין של חברת גלבוע, אך בהמשך שינה את גרסתו וטען שהיא נמצאת בין שני בניינים. הוא גם טען כי המשאיות נכנסו מהכניסה המאושרת, אלא אם כן הפרו את האישור ונכנסו דרך המדרכה.

השופטת מירום בחנה את העדויות והחליטה להעדיף את עדותו של מהנדס העירייה על פני זו של נציג חברת גלבוע. השופטת כתבה בפסק הדין כי התרשמה מבקיאותו של המהנדס בכל הקשור להקמת שלושת הבניינים באזור, וכי הוא זכר היטב את השתלשלות העניינים ואת לוח הזמנים הרלוונטי. לעומת זאת, השופטת קבעה כי לא ניתן לקבל את הכחשתה הגורפת של חברת גלבוע למעורבות כלשהי במקום.

השופטת ציינה כי מעבר לכך שחברת גלבוע הכחישה באופן גורף כל מעורבות, לא הובאה מטעמה כל ראיה פוזיטיבית שתשלול את הטענה שהיא זו שעבדה בסמוך. התצלומים שהציגה התובעת והתצלום האווירי שהוצג בדיון מלמדים שאתר העבודה של חברת גלבוע היה קרוב מאוד למקום התאונה, יותר מאתרי העבודה של שתי החברות האחרות. בנוסף, חברת גלבוע לא הציגה את יומני העבודה הרלוונטים נכון ליום התאונה או בסמוך לה, ולא נקטה כל צעד לצירוף חברות אחרות להליך.

השופטת קבעה כי המצב מטיל אחריות הן על חברת גלבוע והן על העירייה. על חברת גלבוע, בתור האחראית לשטח העבודה בו החזיקה, לרבות לנזקים הנגרמים כתוצאה מכניסה ויציאה אל שטח זה תוך גרימת נזק למדרכה והותרת פסולת בניין בסמוך למעבר הולכי רגל. השופטה ציינה כי נציג החברה העיד שהכיר היטב את האתר והגיע למקום מידי יום, ולכן תמוה שלא ראה את המפגע ולא פעל לסילוקו.

לגבי העירייה, השופטת קבעה כי אחריות מוטלת עליה בהתאם לחובתה לדאוג לתקינותן ולבטיחותן של הדרכים בשטחה. השופטת כתבה כי במקרה זה אין מדובר במדרכה גלית או בשקע קל בריצוף, אלא בפירוק חלק נכבד מרוחבה של המדרכה, מצב שיוצר סיכון של ממש לנפילה ולפגיעה. השופטת דחתה את הטענה שהעירייה לא ידעה על קיומו של המפגע, וקבעה כי זו חובתה לעקוב אחר מצב השטחים הציבוריים באופן שוטף ולאתר בהם מפגעים. במיוחד ביחס לאתרי בנייה, השופטת ציינה כי מצופה שהעירייה תפעיל מנגנוני איתור וטיפול מוגברים.

בשקילת מידת האחריות, השופטת קבעה כי אחריות חברת גלבוע נובעת מעצם יצירתו של המפגע ואי סילוקו, ואילו אחריות העירייה נובעת מהעדר פיקוח, איתור וטיפול מספיקים. לכן, השופטת קבעה לחלק את האחריות באופן שהעירייה נושאת ב-40 אחוז והחברה ב-60 אחוז.

לפני מתן פסק הדין, הצדדים הגיעו בהמלצת בית המשפט להסכמה על גובה הפיצוי, וזאת לאחר לקיחה בחשבון של תרומת אחריות התובעת עצמה לאירוע. הסכום שנקבע עמד על 63,000 שקל, וההכרעה היחידה שנותרה הייתה המחלוקת בין שתי הנתבעות לגבי חלוקת האחריות.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פסק הדין מדגיש את חשיבות האחריות הכפולה במקרים כאלה, הן של הקבלן הגורם למפגע והן של הרשות המקומית האמורה לפקח ולטפל במפגעים בשטחה.