החוסן הנפשי במלחמה ממושכת: כשהחירום הופך לשגרה

פסיכולוג קליני ממכבי מציג מדריך התמודדות עם השפעות הלחץ הכרוני על הנפש והמשפחה

השנתיים האחרונות הציבו בפני הציבור הישראלי אתגר נפשי חסר תקדים: התמודדות עם מצב חירום ממושך שאינו מראה סימני סיום באופק. בעוד המערכת הביטחונית נערכת למציאות של לחימה רב-שלבית, השאלה המטרידה היא כיצד שומרים על השפיות הנפשית כאשר שגרת החירום הופכת לשגרת החיים.

השחיקה המצטברת: מה קורה לנפש תחת לחץ כרוני

"זהו לא רק אתגר ביטחוני – אלא אתגר נפשי עמוק", מסביר גל סמוחה, פסיכולוג קליני במכבי שירותי בריאות מחוז צפון. "חירום ממושך שוחק את המנגנונים שמאפשרים לנו להתמודד. המוח שורף משאבים, הגוף מותש, וזיכרון, ריכוז וסבלנות נפגעים".

התופעה מתחילה במה שסמוחה מכנה "שחיקה רגשית ומנטלית". כל טריגר חדש – אזעקה, חדשות, או אפילו צליל מפתיע – עלול לעורר תגובת לחץ, גם כאשר אין סכנה ממשית. המוח מפעיל מנגנוני הגנה כמו ניתוק רגשי, הדחקה ואדישות.

הפגיעה החברתית: כשהמשפחה נפגעת

ההשלכות חורגות מהפרט ופוגעות ביחסים הקרובים ביותר. "לחץ כרוני פוגע ביכולת שלנו להכיל אחרים", מציין סמוחה. "זוגות חווים ריחוק, הורים מוצאים עצמם צורחים על הילדים, ואף שיעורי האלימות במשפחה עולים".

הילדים נפגעים במיוחד, גם כאשר ההורים מנסים להסתיר מהם את המצב. "הם סופגים את הלחץ הסביבתי כמו ספוג", אומר הפסיכולוג. "חלקם חווים נסיגה התפתחותית, קשיי שינה, פחדים מחודשים, הרטבה, תלות או התקפי זעם".

המדריך לחוסן: שמונה עקרונות מנחים

אל מול התמונה הקשה, מציע סמוחה מערכת כלים מבוססת מחקר להתמודדות נפשית:

הכרה ברגש כנקודת פתיחה. "הפחד, החרדה, אפילו התחושה של יאוש – הם תגובות נורמליות", מדגיש. "מתן שם לרגש עוזר למוח להבין שהוא לא בסכנה מידית". חשוב להפריד בין לחץ לבין סכנה ממשית.

חיפוש שליטה חלקית. במצבים כאוטיים, זיהוי הדברים שניתן להשפיע עליהם מחזיר תחושת מסוגלות. "לתכנן סדר יום, לבשל, להכין את הממ"ד, להציע סיוע לשכן מבוגר – זה אולי נשמע פעוט, אבל זה מחזיר תחושת מסוגלות".

תכנון מוקדם. הכנת "תסריט מוכן" לתרחישים אפשריים מקטינה את העומס בזמן אמת ומפחיתה את הצורך בקבלת החלטות בלחץ.

יצירת שגרה בתוך הכאוס. שגרת יום מינימלית – שעת קימה, זמן ארוחה, טקס שינה לילדים – מחזירה תחושת סדר וביטחון. "השגרה היא עוגן מנטלי בתקופות כאוטיות".

תקשורת כ"חמצן רגשי". שיתוף רגשות ותמיכה הדדית מחזקים את החוסן האישי והקהילתי. עבור ילדים, הביטוי הטבעי יכול להיות דרך משחק או ציור משותף עם ההורה.

משמעות ועשייה. מחקרים מראים שפעולה מתוך תחושת שליחות משפרת את היכולת הרגשית להתמודד. "עזרה לאחר, התנדבות, או סיוע לשכנים – כולם מעודדים תחושת משמעות, שהיא תרופה יעילה נגד חוסר אונים".

הבנת החוסן כתהליך. "לא נולדים עם חוסן, בונים אותו", מדגיש סמוחה. "עם כל התמודדות, כל רפלקציה, כל שיחה – נבנית שכבה נוספת של הבנה פנימית ויכולת הכלה".

הגילוי המפתיע: הנפש מרפאת את עצמה

הפתרון הנפשי שמציע סמוחה חורג מטכניקות ההתמודדות המקובלות. לטענתו, "עיקר המחקר מצביע היום על כך שעיקר האוכלוסיה 'מחלימה ספונטנית'". התגובה הנפשית במצבי דחק היא נורמלית, בעוד המלחמה היא המציאות הלא נורמלית.

"כשאנחנו מבינים שהסימפטומים שאנחנו סובלים מהם הינם תקינים ותואמי סיטואציה, אנחנו מאפשרים להם לבוא בטבעיות ולעזוב בטבעיות", הוא מסביר. "קצת כמו פצע שכואב, ואחר כך מגליד, ובהמשך נעלם".

מתי לפנות לעזרה מקצועית

למרות יכולת ההחלמה הטבעית, סמוחה מדגיש שיש מקרים בהם נדרשת התערבות מקצועית. "כאשר מצוקה נפשית פוגעת בתפקוד היומיומי – זה הזמן לדבר עם איש מקצוע". קופות החולים מציעות שלוש שיחות תמיכה עם אנשי מקצוע ובמידת הצורך גם ליווי נפשי ממושך.

המסר הסופי: חוסן אנושי, לא הרואי

"המלחמות הגדולות באמת – מתנהלות גם בתוך הנפש", סוכם סמוחה את גישתו. "החוסן שאנחנו מחפשים לא תמיד נראה כמו גבורה הרואית – לפעמים הוא פשוט לשים שעון מעורר, לחייך לילד למרות הכל, או לנשום עמוק לפני שמדברים עם בן הזוג".

המטרה, לדבריו, איננה להפוך לבלתי פגיעים, אלא להישאר "אנושיים, מחוברים, ובעלי יכולת לרפא ולהתרפא". במציאות שבה העתיד אינו בטוח, השמירה אחד על השני והקשבה לעצמנו הופכות לכלי ההישרדות החשובים ביותר.