בית משפט השלום בחיפה חייב את חברת יעקב גלבוע בניה ויזמות בע"מ ובעליה לשלם פיצויים לשמונה משפחות שגרו בבניין בשדרות בן גוריון 51 בקרית ביאליק, בעקבות איחורים ממושכים וליקויים בפרויקט תמ"א 38 שביצעה החברה. סך הפיצויים שנפסקו עומד על כרבע מיליון שקלים.
פסק הדין, שניתן בחודש יוני 2024 על ידי השופטת קרן מרגולין-פלדמן, דן בתובענה שהגישו דיירי הבניין נגד החברה בשנת 2020. התובעים טענו כי החברה הפרה את ההסכם שנחתם ביניהם בשנת 2014, הן בכל הנוגע למועדי ביצוע הפרויקט והן בנוגע לאיכות העבודה ברכוש המשותף.
בהסכם המקורי התחייבה החברה להתחיל את העבודות תוך 45 יום ממתן היתר הבניה ולסיים את הפרויקט תוך 18 חודשים. היתר הבניה ניתן באוקטובר 2015, וטופס 4 התקבל רק בינואר 2018. ההסכם כלל "גרייס" של 90 ימי עיכוב ללא תשלום פיצוי, אך בפועל האיחור חרג מכך.
אחת המחלוקות המרכזיות בתיק נסבה סביב השאלה מהו "יום עבודה". התובעים טענו כי יש לחשב שישה ימי עבודה בשבוע, בעוד שהחברה טענה לחמישה ימים בלבד. בית המשפט קיבל את עמדת החברה, וקבע כי יש לחשב חמישה ימי עבודה בשבוע בלבד. למרות זאת, נקבע כי החברה איחרה ב-70 ימי עבודה מהמועד המוסכם.
מחלוקת נוספת התעוררה סביב מועד המסירה בפועל. החברה טענה כי השלימה את העבודות בנובמבר 2017 וכי העיכוב בקבלת טופס 4 נבע מבעיות בירוקרטיות שאינן באחריותה. בית המשפט דחה טענה זו. על פי פסק הדין, "מסמיכות הזמנים בין מתן אישור ממונה הבטיחות לקבלת טופס 4 ניתן לראות כי הליך קבלת טופס 4 לא חרג מן המקובל וכי העיכוב הנטען בקבלת טופס 4 הינו תוצאה ישירה של עיכובה של גלבוע בהשלמת בניית הפרויקט".
החברה ניסתה להסיט את האחריות לדיירים עצמם, וטענה כי פעולות שביצעו הדיירים במהלך הבניה, כגון שיפוצים פרטיים בדירות ועבודות שביצעה משפחה אחת במערכת האינסטלציה, גרמו לעיכובים משמעותיים. אולם בית המשפט דחה את הטענות הללו. בפסק הדין נכתב כי החברה "לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי יש לייחס לתובעים אחריות לעיכוב במסירת הפרויקט".
באשר לליקויים ברכוש המשותף, התובעים תבעו בתחילה סכום של כ-415,000 שקלים בהתבסס על חוות דעת של מומחה מטעמם. החברה דחתה את הטענות. על מנת להכריע במחלוקת, מינה בית המשפט מומחה עצמאי, המהנדס והשמאי יוסי לזר, שקבע כי שיעור הליקויים ברכוש המשותף עומד על 39,600 שקלים בתוספת מע"מ, סך של כ-46,000 שקלים.
בית המשפט קבע כי התובעים זכאים לפיצוי כספי בגין הליקויים רק בהתאם לחלקם היחסי ברכוש המשותף, ולא לסכום המלא. על פי פסק הדין, "לצורך קביעת פיצוי לתובעים בגין הליקויים ברכוש המשותף יש להידרש להוכחה בדבר חלקם של התובעים ברכוש המשותף". בהתאם לכך, כל משפחה זכאית לפיצוי בהתאם לחלקה בבית המשותף.
מלבד הפיצוי בגין הליקויים, חייב בית המשפט את החברה לשלם פיצוי מוסכם בסך 150,000 שקלים בגין הפרת ההסכם, וכן פיצוי של 51,600 שקלים בגין האיחור במסירה. סך כל הפיצויים שנפסקו עומד על כרבע מיליון שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
התובעים דרשו גם פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 200,000 שקלים, אך דרישה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי מתן הפיצוי המוסכם כבר כולל בתוכו פיצוי בגין נזק לא ממוני, וכי "דרישת התובעים לקבלת פיצוי נוסף בגין אותן עילות, יש בה למעשה דרישה למתן פיצוי כפול העומד כנגד העיקרון האוסר על מתן פיצוי כפול לאותה הפרה ונזק".
החברה הגישה תביעה שכנגד בסך כ-400,000 שקלים, בטענה כי הדיירים גרמו לעיכובים בפרויקט, אך תביעה זו נדחתה במלואה. בית המשפט קבע כי החברה לא הוכיחה את טענותיה ולא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין פעולות הדיירים לעיכובים שנטענו.
החיוב חל על החברה ועל שני בעליה, ערן גלבוע ויעקב גלבוע המנוח, באמצעות מנהל עזבונו. השניים חתמו על ערבות אישית לקיום התחייבויות החברה, ובית המשפט קבע כי הם אחראים ביחד ולחוד לתשלום הפיצויים. בפסק הדין נקבע כי "ערבים נתבעים אלו לקיום מכלול חיובי החברה על פי ההסכם".
בנוסף לפיצויים, חויבה החברה לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 23,000 שקלים. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה במרץ 2020.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!