בית המשפט השלום בקריות דחה בקשה של חברת שתית בע"מ לחייב את חברת ויטרינה אור בע"מ להפקיד ערובה בסך 144,000 שקל לתשלום הוצאות משפט. השופט הבכיר ערן נווה קבע כי לא הוכח שהחברה נמצאת במצב כלכלי שאינו מאפשר לה לשלם הוצאות אם תפסיד בדין. ההחלטה, שניתנה ביום 28 בפברואר 2023, נוגעת לסכסוך משפטי סביב פרויקט בנייה של 105 יחידות דיור בקרית טבעון, ומהווה פרק נוסף בסדרת ההתדיינויות המשפטיות של חברת הבנייה הגדולה.
הרקע למחלוקת נעוץ בהסכם שנחתם בין חברת שתית לבין חברת ויטרינה אור, במסגרתו התחייבה ויטרינה אור לבצע עבור שתית עבודות שונות ב-105 יחידות דיור בפרויקט בקרית טבעון. על פי טענות שתית, ויטרינה אור הפרה את התחייבויותיה בהתאם להסכם, לא עמדה בלוחות הזמנים שנקבעו, לא העסיקה כוח אדם מקצועי וגרמה לחברה נזקים ממוניים ובלתי ממוניים כבדים. לבסוף, לטענת שתית, ויטרינה אור נטשה את האתר ולא שלחה עובדים במשך תקופה ארוכה, מה שהכריח את שתית להודיע לה על סילוקה מהאתר ולהשלים את העבודה באמצעות קבלני משנה.
מנגד, ויטרינה אור הגישה נגד שתית תביעה שכנגד על סך 1,443,000 שקל, שמהותה על פי הנטען היא "תשלום חוב". החברה טענה כי היא עמדה בכל התחייבויותיה כלפי שתית בהתאם להסכם, אך לקראת סיום העבודות "נפלה לתרגיל עוקץ ידוע" על ידי שתית. ויטרינה אור אף טענה כי שתית הגישה נגדה תביעת לשון הרע במטרה "להלך אימים" עליה ועל מנת "לסתום" את פיה מלדרוש את החוב.
בתגובה להגשת התביעה שכנגד, הגישה שתית בקשה בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות לחייב את ויטרינה אור להפקיד ערובה לתשלום הוצאות משפט. הבקשה התבססה על שתי טענות מרכזיות: האחת, כי מצבה הכלכלי של ויטרינה אור אינו שפיר, והשנייה, כי סיכויי התביעה שכנגד קלושים.
שתית הצביעה על כך שויטרינה אור היא חברת יחיד בעירבון מוגבל, כאשר בעל המניות היחיד הרשום הוא מר רובין אשורוב. אולם לטענת שתית, אשורוב אינו מעורב בפעילות העסקית של החברה, והרוח החיה בחברה והיחיד הפועל בשמה הוא מר אריק עובדיה קוקולייב. שתית טענה כי משנת 2019 קוקולייב מצוי בהליכי חדלות פירעון, וכי רישום אשורוב כבעל מניות בחברה נועד לחמוק מנושיו של קוקולייב ולהבריח את נכסיו מפניהם.
שתית ציינה כי ויטרינה אור הודתה בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד כי היא במצב כלכלי רעוע. החברה טענה בכתב ההגנה כי בשל מצבה הכלכלי היא אינה מסוגלת לממן שכר טרחת עורך דין. עוד נטען כי בשל מצבה הכלכלי הרעוע, עובדיה של ויטרינה אור נטשו אותה הן בפרויקט זה והן בפרויקטים אחרים. בנוסף, שתית ציינה כי ויטרינה אור אינה רשומה בפנקס הקבלנים המנוהל במשרד השיכון והבינוי, וכי החברה חסרה הון עצמי, נכסים או זכויות.
נוכח כל האמור, עתרה שתית להפקדת ערובה בשיעור של 10 אחוזים מגובה התביעה שכנגד, כלומר סך של לכל הפחות 144,000 שקל. החברה טענה כי קיים חשש ממשי שהיא לא תוכל להיפרע מויטרינה אור בגין הוצאות המשפט אם תזכה בדין.
מנגד, ויטרינה אור דחתה בתוקף את הטענות. החברה טענה כי היא חברה פעילה העוסקת בבנייה ובפרויקטים שונים, וכי הטענות בנוגע למצבה הכלכלי הרעוע כפי שנטען במסגרת כתב ההגנה התייחסו למצבה באותה תקופה של ההתקשרות עם שתית בשנת 2020, כתוצאה מאי התשלום. ויטרינה אור טענה כי ממועד זה ועד היום היא שיקמה את עצמה והיא "עובדת מול חברות מכובדות במשק ועם הסכמי עבודה לטווח ארוך".
החברה הכחישה גם את הטענות בנוגע למעמדו של אשורוב, והדגישה כי הוא הבעלים של החברה והוא בלבד, וכי הוא חתום על ההסכם עם שתית. באשר להליכי חדלות הפירעון של קוקולייב, ויטרינה אור ציינה כי קוקולייב הגיש את בקשתו לחדלות פירעון רק ביום 10 בפברואר 2022, כשלוש שנים לאחר רישום בעלות המניות של אשורוב שנעשה בשנת 2019, ולפיכך הטענות אינן מחזיקות מים.
ויטרינה אור הוסיפה כי בניגוד לטענות שתית, היא הגישה בחודש האחרון את חידוש רישומה בפנקס הקבלנים. באשר לטענות לגבי העדר אסמכתאות לחוב הנטען, החברה טענה כי היא צירפה את מלוא האסמכתאות הנדרשות, לרבות ההסכם בין הצדדים, התשלומים שקיבלה, והחשבון לתשלום החסר עבור עבודתה.
השופט ערן נווה דחה את הבקשה. בהחלטתו הוא הפנה לסעיף 353א לחוק החברות, הקובע כי בית המשפט רשאי להורות על הפקדת ערובה כאשר חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת מגישה תביעה, אלא אם כן נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת או שהחברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את ההוצאות.
השופט נווה ציין כי הפסיקה מדברת על ארבעה שיקולים עיקריים: תושבות חוץ, אי ציון מען עדכני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד. הוא הפנה לפסיקה הקובעת כי כלל אין להתנות את זכות התובע לברר תביעתו בהפקדת ערובה כספית אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע להפקיד ערובה בשל עוניו בלבד.
בכל הנוגע למצבה הכלכלי של ויטרינה אור, קבע השופט כי לא שוכנע שמצבה אינו שפיר במובן שיש לחייבה בהפקדת ערובה. הוא ציין כי שתית לא צירפה אסמכתאות המעידות שהחברה אינה סולבנטית או שיש לה חובות כנגד נושים שונים. השופט אמנם ציין שלא נעלמה מעיניו הסמיכות הזמנים התמוהה בין הבקשה הראשונה לחדלות פירעון של קוקולייב (6 בפברואר 2019) לבין העברת המניות לאשורוב (23 במאי 2019), אך קבע כי לא ניתן להסיק מכך שהחברה נמצאת בקשיים כלכליים.
השופט הדגיש כי עיון באסמכתאות שצורפו על ידי ויטרינה אור מעלה שהחברה פעילה עסקית, וכי רק ביום 5 בפברואר 2023 נחתם הסכם בינה לבין חברת י.מ. פרץ לבניין. כמו כן, עיון בדוחות המאזן ובדוח רווח והפסד לא העלה שהחברה היא חדלת פירעון. השופט קבע כי לא התרשם שהעובדה ש"הרוח החיה" אינה בעל המניות הרשום מצדיקה הטלת חיוב בהפקדת ערובה.
באשר לסיכויי התביעה שכנגד, קבע השופט כי לא שוכנע שסיכוייה קלושים במובן שיש להטיל הפקדת ערובה, מבלי לקבוע מסמרות. הוא ציין כי טענות ויטרינה אור תיבדקנה במסגרת ההליך העיקרי. לאור כל האמור, נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
