בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה חייב סוכנת נדל"ן לשלם למשרד התיווך הקודם שלה 25,740 שקל בגין עסקת מכירת דירה ברחוב קדימה בחיפה. השופטת קרן מרגולין-פלדמן קבעה כי הסוכנת חייבת להעביר חלק מדמי התיווך גם בגין עסקאות שנחתמו לאחר עזיבתה את המשרד, כאשר הלקוח חתם על הזמנת שירותי תיווך במהלך תקופת עבודתה.
ענת שגיא ונאוה אשכנזי, שתיהן מתווכות מקרקעין, ניהלו בעבר מערכת יחסים עסקית שהתבססה גם על חברות אישית. אשכנזי עבדה כסוכנת במשרדה של שגיא, ובתחילת ההתקשרות חתמו השתיים על חוזה בכתב שהסדיר את תנאי העבודה ביניהן. במסגרת אותו חוזה, שכונה בפסק הדין "חוזה א'", סוכם כי במקרה של סיום מערכת היחסים העסקית, כל לקוח שחתם על הזמנת שירותי תיווך מול המשרד ימשיך להיות באחריות המשרד. הסוכנת לא תוכל להמשיך בטיפול ולא תוכל לגבות כסף מהלקוח, אלא אם תגיע להסכם כתוב אחר עם המשרד.
כאשר הגיע מועד סיום ההתקשרות בין השתיים, נערכה ביניהן פגישה מסכמת במסגרתה הוסכם על שינוי תנאיו של החוזה המקורי. השיחה הוקלטה, והצדדים מסכימות שההסכם החדש שנערך בעל פה באותה ישיבה הוא זה שמחייב אותן. המחלוקת שהגיעה בסופו של דבר לכותלי בית המשפט נסבה סביב פרשנות ההסכם החדש.
שגיא טענה כי על פי ההסכם שנערך בעל פה, הותר לאשכנזי להמשיך ולטפל בלקוחות שהטיפול בעניינם החל טרם הפרידה, באותה דרך שבה טיפלה בהם במהלך תקופת עבודתה במשרד. לפיכך, לטענתה, על אשכנזי להעביר את עמלת המשרד בגין עסקאות שנחתמו לאחר עזיבת המשרד. אשכנזי טענה לעומת זאת כי על פי ההסכם החדש, היה עליה להעביר עמלה למשרד רק במקרים שבהם הטיפול התייחס לעסקה ספציפית שהחלה להירקם במהלך התקופה שלפני הפסקת ההתקשרות, או במקרים שבהם חתם הלקוח על הסכם בלעדיות.
התביעה שהגישה שגיא התייחסה לזכותה לקבל את חלקה בעמלה, העומד לטענתה על שיעור של 60 אחוז מדמי התיווך בגין עסקה שנערכה מספר חודשים לאחר הפסקת ההתקשרות. הנכס שנמכר באותה עסקה הוא נכס שהועבר לטיפול אשכנזי במהלך תקופת עבודתה כסוכנת של שגיא, על פי טופס הזמנת שירותי תיווך שנערך מול אשכנזי באותה תקופה.
בית המשפט שמע את טענות הצדדים ובחן את המסמכים שהוצגו, את התמליל ואת החלק הרלוונטי בהקלטה שהושמע במעמד הדיון. השופטת מרגולין-פלדמן קבעה כי על אשכנזי לשלם לשגיא את חלקה בדמי התיווך שנגבו מהמוכר באותה עסקה.
בפסק הדין שניתן ב-24 בפברואר 2020, הבהירה השופטת כי לשונו של החוזה המקורי שנערך בין הצדדים ברורה, ולא ניתן ללמוד ממנה שעל הסוכן להעביר למשרד התיווך אך ורק טיפול בעסקאות שבעניינן נחתם הסכם בלעדיות או שהחלה להירקם עסקה. אשכנזי טענה שההסכם שנערך בעל פה שונה כך שיתאים לנוהג בתחום, אך לא הובאו ראיות שיעידו על אותו נוהג.
השופטה האזינה לשיחה שנערכה בין הצדדים ומצאה כי אין בסיס לטענה שההסכמות התייחסו רק לעסקאות שבעניינן נחתם הסכם בלעדיות או שהחלה להירקם עסקה. השופטת ציינה כי אשכנזי מבקשת למעשה לטעון שהיא הייתה זכאית להמשיך ולטפל אך ורק בעסקאות שבהן ניתנה בלעדיות או החלה להירקם עסקה, ואילו לגבי לקוחות שלא חתמו על הסכם בלעדיות, היא הייתה מנועה מהמשך טיפול בהתאם להוראות החוזה המקורי.
בית המשפט קבע כי אין מחלוקת של ממש בנוגע לכך שכוונת הדברים הייתה שכל הלקוחות שחתמו על טופס הזמנת שירותי תיווך ימשיכו לזכות לאותו טיפול כפי שהיה נהוג קודם לכן. בהקלטה נאמר מפורשות לאחר קריאת הסעיף הרלוונטי בחוזה: "כל מה שהיה ממשיך כאילו כרגיל". השופטת קבעה שההסכם החדש מחייב המשך פעולה ביחס לכל הלקוחות שחתמו על טופס הזמנת שירותי תיווך באותה דרך שבה פעלו הצדדים לפני סיום ההתקשרות.
לפיכך, קבעה השופטת כי היה על אשכנזי להעביר לידי שגיא דיווח אודות העסקה שנערכה בנוגע לנכס המצוי ברחוב קדימה 27 בחיפה, וכן להעביר לידיה את שיעור עמלת התיווך השייכת למשרדה על פי ההסכמות.
לאחר הדיון הגישה אשכנזי בקשה לצרף חשבונית המעידה על שיעור התשלום שגבתה כדמי תיווך ממוכר הדירה, וכן מכתב שבו טענה ששיעור עמלת הסוכן שהייתה אמורה להעביר במהלך תקופת עבודתה אצל שגיא עמד על 50 אחוז מדמי התיווך, בהתאם להסכמות מאוחרות שנערכו בעל פה. שגיא אישרה שאמנם הסכימה להעמדת עמלת המשרד על 50 אחוז במהלך תקופת עבודתה של אשכנזי, אך טענה שזאת נעשה לפנים משורת הדין ולאור החברות ששררה בין השתיים.
השופטת קבעה שההסכם שנערך בעל פה בין הצדדים בנוגע לשיעור עמלת המשרד בעינו עומד, ומשמעות הדבר היא שעל אשכנזי להעביר לידי שגיא חלק המהווה 50 אחוז משיעור דמי התיווך. שגיא לא ידעה מהו שיעור דמי התיווך ששילם המוכר, ובתגובתה לא התייחסה לחשבונית שצורפה על ידי אשכנזי. לכן, קיבלה השופטת את טענת אשכנזי לפיה גבתה בגין דמי התיווך בעסקה סך של 51,480 שקל.
בסופו של דבר חייבה השופטת את אשכנזי לשלם לשגיא את שיעור עמלת המשרד בסך של 25,740 שקל. שגיא ביקשה לחייב את אשכנזי גם בשכר טרחת עורך דין ולהורות לה לשלם עמלות תיווך בגין עסקאות עתידיות, אך בית המשפט קבע כי בית משפט לתביעות קטנות אינו הערכאה המוסמכת ליתן צווי עשה, וההליך בו נועד לבירור קצר ותמציתי שאינו דורש ייצוג משפטי. לכן לא נעתרה השופטת לרכיבים אלה של התביעה.
