בית משפט השלום בחיפה חייב השבוע את מיטל שקרצי ואת הוריה משה ואורה סימן טוב לשלם למתווך המקרקעין ריקו בר יוסף ולחברת מ.ק.ט תיווך ויזמות סך של 20,100 שקל בגין דמי תיווך עבור מכירת דירתם ברחוב פרץ מרקיש 18 בחיפה. השופטת סיגלית מצא קבעה כי למרות שביטלו הצדדים את הסכם התיווך בהסכמה, הדירה נמכרה למתווך אחר טרם ביטול ההסכם הרשמי, ולכן חבים הנתבעים בדמי התיווך.
התובעים, שיוצגו על ידי עורך הדין יוסי שמואלי, הגישו תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי תיווך בסך 32,700 שקל. מנגד, הנתבעים שיוצגו על ידי עורך הדין ברק גורן, טענו כי לא חייבים בדמי תיווך כיוון שביטלו את ההסכם בטרם נמכרה הדירה, וכי בכל מקרה כבר שילמו למתווך 3,500 שקל כפיצוי על עבודתו.
הסכסוך התחיל כאשר ב-30 באוקטובר 2023 חתמה שקרצי, בתם של בעלי הדירה, על הזמנת שירותי תיווך עם בר יוסף. לפי ההסכם, דמי התיווך המוסכמים עמדו על 1.5 אחוז בתוספת מע"מ ממחיר הדירה או 20,000 שקל בתוספת מע"מ, לפי הגבוה ביניהם. באותו יום חתמה גם על הסכם בלעדיות לתקופה מ-30 באוקטובר 2023 עד 30 באפריל 2024. מחיר הדירה המבוקש שצוין בהסכם היה 1,195,000 שקל.
לאחר החתימה החל המתווך בביצוע פעולות שיווקיות שונות, כולל פרסום הדירה באתר יד 2, אתר מדלן ובפייסבוק, תליית פתקי תלישה וחלוקת עלונים בתיבות דואר. הוא גם הכין תיק נכס הכולל מפרט הדירה, בקשה להיתר בניה והיתר הבניה. המתווך ומתווכים מטעמו הביאו לדירה פונים שהתעניינו ברכישתה, והוגשו מספר הצעות. כל ההצעות היו נמוכות מהמחיר המבוקש ואף לא אחת מהן אושרה על ידי הנתבעים.
בחודש ינואר 2024 הודיעה שקרצי למתווך כי הוריה החליטו שאין בדעתם למכור את הדירה וביקשה לבטל את ההסכמים. לדברי המתווך, נמסר לו כי האב, משה סימן טוב, החליט שלא למכור את הדירה לאחר שנתן לבתו את חלקה בדירה בסך 600,000 שקל לשם רכישת דירה אחרת. לעדות המתווך, סוכם באותה שיחה טלפונית כי יפוצה בגין מאמציו והשקעתו, ובסוף העבירה לו האם 3,500 שקל. הוא מסר כי אמר לשקרצי ולאמה שכשיועבר הפיצוי יבוטלו ההסכמים.
שקרצי, לעומת זאת, העידה כי הנתבעים ביקשו לבטל את הסכם הבלעדיות מאחר ולא הסכימו למכור את הדירה במחיר נמוך מהמחיר שביקשו, והמתווך לא הביא מתעניינים שהציעו מחיר גבוה יותר. היא אישרה כי אמרה למתווך שהוריה החליטו שלא למכור את הדירה, והוא יישאר מתווך בלעדי עד סוף התקופה המוסכמת, אך פטור מהגשת הצעות. אז ביקש המתווך פיצוי בגין עבודתו. היא גם טענה כי אביה כעס כששמע על הסכם הבלעדיות והודיע שאין בכוונתו לשלם דמי תיווך למתווך.
סמוך למועד השיחה בינואר 2024, נפגש המתווך עם בן זוגה של שקרצי, שמעון צוקר, ומסר לו את מפתח הדירה. לדברי המתווך, הוא שאל את צוקר מדוע החליטו הנתבעים שלא למכור ואמר לו שאם ירצו להמשיך למכור הוא עדיין בתמונה. מנגד העיד צוקר כי המתווך אמר לו שמי שלא רוצה לעבוד איתו הוא לא רוצה לעבוד איתו.
ביום 8 בפברואר 2024 פנתה שקרצי למתווך בבקשה שימציא לה עותק של הסכם הבלעדיות, והוא שלח לה את ההסכם. לאחר מכן ביקשה שישלח לה אישור שההסכם בוטל. התובעים טענו שההסכם בוטל רשמית רק ב-28 בפברואר 2024, כפי שעולה מהאישור על ביטול הסכם תיווך ששלחה חברת התיווך לשקרצי. מנגד, הנתבעים טענו שההסכם בוטל כבר ב-16 בינואר 2024 במסגרת שיחת הטלפון.
בית המשפט נדרש לשאלה מהו מועד ביטול ההסכם. השופטת מצא קבעה כי אין מחלוקת שההסכמים בוטלו בהסכמת הצדדים, אך יש לקבוע מתי בדיוק. היא העדיפה את עמדת המתווך וקבעה שההסכם בוטל רק ב-28 בפברואר 2024. השופטת נימקה כי ככלל יש לבטל הסכם באופן שבו בוצע, ובענייננו בכתב. התובעים המציאו לנתבעים אישור על ביטול הסכם, וכעולה ממנו ההסכם בוטל ב-28 בפברואר.
השופטת ציינה כי הנתבעת אמנם טענה בעדותה שמחתה בפני המתווך על נוסח האישור, אך מדובר בגרסה כבושה שלא הופיעה בתצהירה. בנוסף, הנתבעים לא זימנו לעדות את האם שיכלה לתמוך בגרסה שבשיחת הטלפון מינואר סוכם על ביטול לאלתר. השופטה קיבלה את גרסת המתווך לפיה ביטול ההסכם והתשלום ששילמו לו הנתבעים הם מעין חיובים שלובים בהסכם לביטול ההסכם.
המתווך העיד שאמר בשיחה שמתי שיעבור הפיצוי יבוטל ההסכם, והסביר שלא היה לו ביטחון לשחרר את שקרצי מהבלעדיות לפני שיקבל את הכסף. הוא ציין שברגע שנכנס הכסף ב-29 לחודש, שחררו אותה מבלעדיות. השופטת קבעה כי עדות המתווך הייתה מהימנה והיא מתיישבת עם הנוהג המקובל בכל הנוגע לביטול הסכמים.
בית המשפט ציין כי שקרצי הודתה שבמועד ביטול ההסכם ב-28 בפברואר כבר נמכרה הדירה באמצעות מתווך אחר. הדירה נמכרה ב-21 בפברואר 2024. משכך, בהתאם להסכם בדבר ביטול ההסכם, חבים הנתבעים לתובעים דמי תיווך. השופטת הוסיפה כי למעלה מן הדרוש, בנסיבות העניין נראה שהמתווך אף היה הגורם היעיל בביצוע העסקה, שכן המתווך הנוסף פנה אל שקרצי לאחר שראה פרסום של הדירה באתר יד 2 שביצעה חברת התיווך.
בית המשפט דחה גם את הטענה שההסכם חסר תוקף מכיוון שהנתבעת לא קיבלה עותק ממנו. המתווך הציג הודעה עם קישור לחתימה דיגיטלית והעיד שלאחר החתימה ההסכמים עוברים באופן אוטומטי לטלפון של הנתבעת. בעדותה אישרה שקרצי שחתמה על ההסכמים, אך לדבריה לא קראה אותם. השופטת ציינה כי חזקה על אדם שיודע על מה הוא חותם, ומי שמבקש לסתור חזקה זו מוטל עליו נטל כבד להוכיח את גרסתו.
כמו כן דחה בית המשפט את הטענה שאין יריבות בין התובעים לבין הנתבעים, בעלי הדירה, שלא חתמו על ההסכמים. השופטת ציינה כי המתווך העיד ששקרצי מסרה לו שהיא מטפלת בדירה עבור הוריה, והיא אישרה זאת בעדותה. משהציגה עצמה בפני המתווך כמי שמטפלת בדירה עבור הוריה, היא מנועה מטעמי תום לב לטעון כנגד המצג שיצרה. שקרצי אף הודתה כי גם על ההסכם מול המתווך הקודם שפעל למכירת הדירה היא חתמה, והוריה ידעו על הבלעדיות ורצו למכור את הדירה.
בסיכום פסק הדין קבעה השופטת מצא כי בהתאם להסכם התיווך, זכאים התובעים לדמי תיווך בשיעור 1.5 אחוז ממחיר הדירה או 20,000 שקל, לפי הגבוה ביניהם. הגבוה ביניהם הוא 20,000 שקל, ובצירוף מע"מ מגיע הסכום ל-23,600 שקל. מסכום זה יש להפחית 3,500 שקל ששילמו הנתבעים, כך שעל הנתבעים לשלם 20,100 שקל. השופטת לא חייבה את הנתבעים בקנס יומי בגין איחור בתשלום בשים לב למחלוקת הכנה בעניין הזכאות לדמי תיווך.
בנוסף לתשלום הקרן, חייב בית המשפט את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים אגרות בית משפט בסך 843 שקל ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 6,000 שקל.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!