בית המשפט המחוזי בחיפה קבע לאחרונה כי ועדות ערר אינן מוסמכות לדון בעררים על הוצאת היתרי בנייה, כאשר הטענות מתייחסות לסוגיות קנייניות ולא תכנוניות. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת בטינה טאובר, דחה עתירה של חברת "הימנותא" (חברה בת של קק"ל) נגד החלטת ועדת הערר במחוז חיפה, ובכך הבהיר את גבולות הסמכות של ועדות אלו. "ועדת הערר דנה בסוגיות תכנוניות ולא קנייניות, ולכן להימנותא לא הייתה כלל זכות להגיש ערר על מתן ההיתר", כתבה השופטת בפסק הדין.
- פסיקת המחוזי: ועדות ערר אינן מוסמכות לדון בטענות קנייניות בענייני היתרי בנייה.
- העתירה: נדחתה עתירת "הימנותא" (חברת בת של קק"ל) נגד ועדת הערר מחוז חיפה.
- הרקע: "הימנותא" טענה להיעדר זכויות קנייניות של מקבל היתר הבנייה בערערה.
- נימוק מרכזי: ועדות ערר עוסקות בחריגות תכנוניות בלבד, לא במחלוקות קנייניות.
- המלצת בית המשפט: פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים או לערכאה אזרחית במקרים קנייניים.
- הוצאות משפט: "הימנותא" חויבה בתשלום 30,000 ש"ח הוצאות.
מהות המחלוקת: תכנון מול קניין
המקרה המדובר החל ביולי 2023, אז הגיש תושב ערערה בקשה להיתר בנייה לוועדה המקומית לתכנון ובניה "עירון" להקמת בית על חלקה בדרום ערערה. על אף שלזכויותיו על חלק מהחלקה מעולם לא נרשמו, בקשתו אושרה והוצא לו היתר בנייה. "הימנותא", שהיא בעלת הזכויות הרשומות על החלקה שעליה חלה תכנית תמל/1061, הגישה ערר נגד ההיתר לוועדת הערר המחוזית חיפה. טענתה המרכזית הייתה שהבקשה הוגשה על ידי מי שאין לו זכויות במגרש, בניגוד לתקנות התכנון והבנייה העוסקות ברישוי בנייה. במקביל, "הימנותא" אף פתחה בהליך אזרחי בבית משפט השלום בחיפה, בבקשה לסילוק ידו של התושב.
בסוף שנת 2024 דחתה ועדת הערר את הערר של "הימנותא", בטענה להיעדר סמכות לדון בערר. הוועדה ציינה כי "הימנותא" לא הצביעה על חריגה של היתר הבנייה מהוראות התכנית החלה על המגרש. עם זאת, ועדת הערר קבעה כי מגיש ההיתר אכן לא היה רשאי להגישו, שכן לפי טבלת האיזון וההקצאה של התכנית, המגרש הוקצה ל"הימנותא". הוועדה אף ציינה כי לו הייתה לה סמכות, הייתה מורה על ביטול היתר הבנייה.
פסיקת המחוזי: גבולות סמכות ועדות הערר
על החלטה זו של ועדת הערר, הגישה "הימנותא" עתירה לבית המשפט המחוזי, בבקשה לבטל הן את החלטת ועדת הערר והן את היתר הבנייה. "הימנותא" טענה בעתירתה כי בעל ההיתר הפר את תקנה 26 לתקנות הרישוי, המחייבת הוכחת "תימוכין קניינים" על הקרקע, והסתמכה על פסיקה קודמת של ועדת ערר בתל אביב שקבעה כי יש סמכות לדון במניעת היתר בהיעדר תימוכין קנייניים.
ועדת הערר, מצידה, טענה כי ל"הימנותא" אין זכות להגיש ערר, וכי לוועדה אין סמכות לדון בו. היתר הבנייה, לטענתה, אושר בהתאם לתכנית, וטענות "הימנותא" מופנות למישור הקנייני בלבד. הוועדה הדגישה כי בהתאם לפסיקה הקיימת, ועדת ערר אינה מוסמכת לדון בהחלטה של ועדה מקומית ליתן היתר בנייה, כל עוד אין טענה לחריגה מהוראות התכנית.
השופטת בטינה טאובר דחתה את העתירה של "הימנותא", וקבעה כי על פי הפסיקה, זכות הערר לוועדת הערר קיימת רק כאשר ישנה טענה כי היתר הבנייה ניתן בחריגה מהוראות התכנית. במקרים אחרים, כמו טענות קנייניות, יש לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים או לערכאה אזרחית. "העותרת (הימנותא) לא טענה כלל כי היתר הבניה שניתן למשיב 3 (בעל ההיתר) חורג מהתכנית החלה על המגרש, אלא טענה שהיתר הבניה ניתן למי שאינו בעל זכויות במגרש", כתבה השופטת. "לפיכך, ההשגה של העותרת כנגד החלטת המשיבה 2 אינה במישור התכנוני. משכך היה על העותרת להשיג על החלטת הוועדה המקומית בפני בית המשפט לעניינים מינהליים והחלטת הוועדה המקומית אינה מקנה סמכות לוועדת הערר לדון בערר".
כתוצאה מדחיית העתירה, חויבה "הימנותא" בתשלום הוצאות משפט בסך 30,000 שקלים. פסק הדין מחזק את הפרדת הסמכויות בין ועדות הערר, העוסקות בתחום התכנוני, לבין בתי המשפט, המופקדים על הכרעה במחלוקות קנייניות.
