תביעה נגד שתית בגין ליקויי רטיבות תמשיך להתברר בבית המשפט

בית משפט השלום בחיפה דחה לפני מספר ימים בקשה של חברת שתית בע"מ לסילוק על הסף תביעה שהוגשה נגדה בגין ליקויי רטיבות בדירה באור עקיבא. השופט יעקב טורס קבע כי התביעה לא התיישנה, כפי שטענה החברה, וחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסך 2,000 שקל.

התביעה הוגשה על ידי יפה גוטמן נגד חברת שתית בגין ליקויי רטיבות בדירה שרכשה ברחוב הר סיני 10 באור עקיבא. על פי כתב התביעה, גוטמן רכשה את הדירה מנתן פורמן, ולאחר המעבר הבחינה כי בדירה קיימים ליקויי רטיבות רבים. לטענתה, היא פנתה פעמים רבות אל החברה בדרישה לתיקונם, הזמינה חברה לאיתור רטיבות שערכה בדיקה והעבירה את חוות הדעת לטיפול החברה. גוטמן טענה כי שתית ביצעה תיקונים חלקיים ולא פתרה את הליקויים, ולאורך השנים נמנע ממנה להשתמש בחלקים נרחבים מהדירה עקב הרטיבות הבלתי נסבלת.

במסגרת הבקשה לדחיית התביעה על הסף טענה חברת שתית כי ב-7 באוגוסט 2011 נחתם בינה לבין פורמן הסכם מכר, והמועד שנקבע למסירת הדירה היה 30 ביוני 2013. החברה טענה כי גוטמן רכשה את הדירה מפורמן לפי הסכם שנחתם ב-20 בינואר 2015, וממנו עולה כי התובעת ידעה אודות הרטיבות בדירה, בניגוד לטענתה שהבחינה בליקויים רק לאחר המעבר. על פי טענת החברה, התביעה הוגשה ב-2 באפריל 2024, כלומר בחלוף 11 שנים ממועד מסירת הדירה וכ-9.5 שנים מהמועד בו התובעת רכשה אותה, ולכן התיישנה.

החברה טענה לחילופין כי חל שיהוי קיצוני של 11 שנים בהגשת התביעה, שכן התובעת לא פעלה כרוכש סביר, לא תיקנה בעצמה את הליקויים למרות שהובהר לה שאין לחברה עוד אחריות, והשתהתה למעלה מארבע שנים מאז הכנת חוות הדעת. עוד נטען כי תקופת הבדק חלפה והתובעת לא הביאה ראיות שהליקוי נגרם בעטייה של עבודת החברה.

בתגובה טענה גוטמן כי עילת התביעה נולדה רק בשנת 2023, שהוא המועד בו חדלה החברה להשיב לה ולטפל בליקויים. היא טענה כי עד שנת 2022 בוצעו ניסיונות לתיקון בעיות הרטיבות על ידי החברה, וניסיונות אלה מהווים הודאה בזכות התובעת כמשמעות המונח בחוק ההתיישנות. לעניין טענת השיהוי, השיבה התובעת כי פנתה שוב ושוב לחברה לתקן את הרטיבות ומעולם לא זנחה את טענותיה, והחברה לא הוכיחה נזק כלשהו כתוצאה מהשיהוי הנטען.

בהחלטתו דחה השופט טורס את הבקשה לסילוק על הסף. הוא קבע כי עילת התביעה אמנם נולדה במועד הסכם הרכישה ב-20 בינואר 2015, לאור סעיף בהסכם ממנו עולה כי התובעת ידעה על הרטיבות בדירה. בשים לב למועד עילת התביעה מול מועד הגשת התביעה באפריל 2024, חלפו שבע שנים ולכאורה התביעה התיישנה.

אולם השופט קיבל את טענת התובעת לפיה יש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות. על פי סעיף זה, הודה הנתבע בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות דינו כדין הודאה. השופט קבע כי גרסת התובעת לעניין ניסיונות תיקון הרטיבות שבוצעו על ידי החברה במהלך השנים עד שנת 2022 נתמכת בתכתובות שצורפו לכתב התביעה, ויש לראות בניסיונות התיקון כמעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות.

החברה טענה כי התיקונים בוצעו תוך שהובהר לתובעת כי האחריות ביחס לליקויים חלפה מזמן, כך שמדובר בהודאה שהיה עמה טיעון התיישנות שאינה מהווה הודאה בקיום זכות. השופט דחה טענה זו וקבע כי עסקינן באמירה כללית שאינה מלמדת דבר על המועד בו נטען כי נגמרה האחריות.

לעניין טענת השיהוי, קבע השופט כי סילוק תביעה אזרחית בשל טענה זו ייעשה בנסיבות חריגות בלבד, ונסיבות שכאלה אינן מתקיימות בעניין זה. התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, וטענות החברה לנזק ראייתי או שינוי מצבה לרעה הועלו באופן כללי וסתמי. לנוכח פניות התובעת וניסיונות תיקון הרטיבות על ידי החברה, אין לומר כי התובעת זנחה את תביעתה.

אשר לטענה בדבר חלוף תקופת הבדק והאחריות לפי חוק המכר (דירות), קבע השופט כי אין בטענה זו כדי לשנות או להשפיע על שאלת התיישנות התביעה, ובפסיקה נקבע כי יש להבחין בין תקופת הבדק והאחריות לבין תקופת ההתיישנות.

בסיכומו של דבר דחה בית המשפט את הבקשה לסילוק על הסף וחייב את החברה בהוצאות הבקשה בסך 2,000 שקל, ששולמו לתובעת באמצעות בא כוחה תוך 30 ימים. השופט קבע את התיק לישיבת קדם משפט מסכמת ליום 28 בדצמבר 2025, והורה לחברה להודיע עד 30 באוקטובר 2025 את עמדתה באשר לביצוע העבודות הנדרשות בהתאם לממצאי הבדיקות.