בית המשפט השלום בחיפה הורה על פינויו של ששון שמעון, תושב בן 69, מדירת דיור ציבורי ברחוב המלך שלמה בחיפה, לאחר שקבע כי הנתבע לא הוכיח את זכאותו להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך. השופטת הדס שכטר ישראלי קבעה בפסק דינה, שניתן ביום 1 בספטמבר 2025, כי הנתבע לא עמד בדרישות החוק למרות טענותיו. פסק הדין מדגיש את מורכבות המצב הייחודי בדיור הציבורי ואת הצורך בשמירה על שוויון בהקצאת משאבי הדיור המוגבלים.
על פי פסק הדין, הדירה ברחוב המלך שלמה 47/6 בחיפה, הידועה כחלקה 117 בגוש 10743, הושכרה במקור בחודש ינואר 1973 להורי הנתבע, מרים ומשה שמעון. לאחר פטירת ההורים, נחתם ביולי 2011 הסכם שכירות חדש בין עמידר לבין דוד שמעון, אחיו של הנתבע, כדייר ממשיך. דוד נפטר בשנת 2020, ואז מצאה עמידר כי הנתבע מתגורר בדירה.
הנתבע, גרוש ואב לשלושה ילדים, טען כי התגורר בדירה ברציפות מאז גירושיו בשנת 1995 יחד עם אימו ואחיו, ומעולם לא מש ממנה. הוא סבר שזכאי הוא להכרה כדייר ממשיך בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור ציבורי, וטען כי התובעת קיפחה אותו שעה שבחרה לערוך את ההסכם השני עם אחיו ולא עמו. הנתבע הוסיף וטען כי הוא זכאי לדיור ציבורי באופן עצמאי בהיותו נכה בשיעור הגבוה מ-75% ובשל איבוד יכולתו להשתכר.
עמידר, מנגד, טענה כי הנתבע אינו זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה, הן מהטעם שזכות הדיירות הממשיכה מומשה עם אחיו בשנת 2011, והן מהטעם שלא ניתן לאשר לגליזציה מדייר ממשיך למשנהו. על פי הדיווח באתר בית המשפט, ועדת הלגליזציה המחוזית של עמידר דנה בשאלה במרץ 2021 בהעדר הנתבע, וקבעה כי אין בידו זכות להחזיק בדירה.
בית המשפט בחן את מכלול הראיות והעדויות, והגיע למסקנה חד משמעית. על פי הדיווח באתר בית המשפט, השופטת קבעה כי "הנתבע לא הוכיח כי התגורר בדירה 3 שנים עובר לפטירתה של האם ומשכך, אין הוא עונה להגדרה 'דייר ממשיך' כמשמעותה בחוק הדיור הציבורי". בית המשפט ציין כי לתצהירו לא צרף הנתבע כל אסמכתה המעידה על מגוריו בדירה או זיקה אליה, לא בתקופה הרלוונטית להגדרתו כדייר ממשיך ולא בכלל.
אחד הנימוקים המרכזיים להכרעה היה סתירות בגרסתו של הנתבע. בעדותו, הנתבע טען תחילה כי התגורר בדירה עד שנת 2016, אך בהמשך העיד כי החל משנת 2016 קיבל סיוע בשכר דירה והתגורר בדירות אחרות. עמידר הציגה אסמכתאות לסכומי הסיוע ששולמו לנתבע בשנים 2016 עד 2020. בית המשפט לא מצא כמהימנה את גרסת הנתבע לפיה התגורר מחוץ לדירה שלושה חודשים בלבד.
ראיה משמעותית נוספת היו דוחות ביקורי מעגל שערכה עמידר בשנים 2008 עד 2019. בדוחות אלה לא צוין הנתבע כמי שהתגורר בדירה או שעמד בקשר עם עמידר. על פי פסק הדין, בדוחות הביקור בשנים 2008, 2009 ו-2010 נרשם כי בדירה נמצאו האם והאח, מבלי שצוינה כל נוכחות של הנתבע. בדוח מ-2017 נכתב: "דייר – אדם בודד, חולה, לא מתקשר עם הסביבה, הקשר עם הדייר דרך אחיות, דלת כניסה פתוחה תמיד".
בית המשפט הדגיש כי הנתבע לא זימן לשם מתן עדות את מי מאחיותיו, ילדיו, שכניו או מכריו על מנת לאשר את גרסתו. השופטת ציינה כי העדר הבאתם של עדים רלוונטיים ללא הסבר המניח את הדעת יוצר הנחה שהיה בעדותם כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד. בפסק הדין צוין כי הנתבע ויתר גם על חקירתה של גברת דפנה אסטרייכר, שכיהנה כמנהלת תיק לקוח בעמידר בתקופה הרלוונטית וערכה חלק מביקורי המעגל.
הנתבע טען כי התובעת פעלה בניגוד לכללי הצדק הטבעי כאשר ועדת הלגליזציה דנה בעניינו בהעדרו. אולם בית המשפט קבע כי נציגת עמידר הודיעה לנתבע טלפונית שעליו להגיש בקשה להכרה בזכויותיו כדייר ממשיך, ואף הדביקה מכתב בעניין על דלת הדירה. עוד ציין בית המשפט כי הנתבע לא הגיש ערעור על החלטת הוועדה לוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, כפי שהיה רשאי.
נושא נוסף שהועלה היה השאלה האם היה על עמידר להחתים את הנתבע על ההסכם השני במקום את אחיו. הנתבע טען כי אחיו היה פסול דין וכי הוא היה האפוטרופוס שלו למעשה. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי הנתבע לא הוכיח שבמועד חתימת ההסכם השני היה דוד פסול דין, ולא הציג כל אסמכתה להוכחת מצבו הרפואי של האח באותה עת.
אסף גיל, סגן ממונה מחלקת אכלוס במשרד הבינוי והשיכון, העיד מטעם הנתבע והסביר בדבר הליך הכרה בדייר ממשיך. על פי הדיווח באתר בית המשפט, גיל הבהיר כי סיוע בשכר דירה ניתן כאשר הזכאי הוא מחוסר דיור ואינו מתגורר בדירה אחרת. בית המשפט קבע כי עת הוכיחה עמידר שהנתבע קיבל סיוע בשכר דירה, משמעות הדבר היא שהתגורר בדירה אחרת ובכך ניתקה זיקתו מהדירה מושא התובענה.
בית המשפט התייחס גם לצד האנושי של המקרה. השופטת כתבה: "ערה אני לכך שבבסיס בקשת הנתבע להחזיק בדירה מצוי, בין היתר, רצונו להתגורר קרוב לבני משפחתו, ואינני מקלה ראש בכך שנסיבות חייו אינן מן הפשוטות". עם זאת, היא הוסיפה והפנתה לפסיקה שקבעה כי משאבי הדיור הציבורי דלים הם, ולתורם מחכים עוד רבים אחרים. בפסק הדין צוטט שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, שכתב: "רחמנות יתרה על המערער, כמוה כהתאכזרות אל אחרים הממתינים שנים ארוכות לתורם".
בית המשפט דחה גם את טענת הנתבע לפיה היה עליו להיכלל במסלול הוראות המעבר שנקבע בחוק ההתייעלות הכלכלית משנת 2009, המתיר לדיירים ממשיכים מסוימים להמשיך להתגורר בדירה. השופטת קבעה כי הנתבע לא הוכיח שהתגורר בדירה ביום 1 באוגוסט 2009, המועד הקובע, ולא הוכיח מגורים רצופים לפחות ארבע שנים קודם לפטירת האם.
עמידר עתרה גם לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בסך 17,521 שקלים לתקופה שבין פטירת האח להגשת התובענה. אולם בית המשפט דחה סעד זה, וקבע כי עמידר לא הוכיחה את גובה דמי השימוש הראויים בחוות דעת ערוכה כדין, ולא די במסמך שהציגה בהעדר פירוט אופן החישוב ושווי הדירה.
בסיכום פסק הדין, הורתה השופטת לנתבע לסלק את ידו ולפנות את מיטלטליו מהדירה תוך 60 יום מהיום. בנסיבות התיק, ובשים לב לכך שהסעד הכספי נדחה, בית המשפט לא עשה צו להוצאות.
💬 0 תגובות
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!