בית המשפט העליון קיבל את ערעור הפרקליטות והחמיר את עונשו של הנאשם, אשר ירה מטווח אפס באדם וגרם לו לחבלה, ל-5 שנות מאסר, במקום 30 חודשים שהוטלו עליו בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון ציין בפסק הדין, כי השימוש הנפוץ בנשק חם ככלי ליישוב סכסוכים, תוך נטילת החוק לידי מבצע העבירה והמחירים החברתיים הרבים הנלווים למעשים אלו, מחייבים ענישה מוחשית ומרתיעה.
הנאשם דוד טבצ'ניקוב, בן 23, הגיע למקום עבודתו של המתלונן בחיפה, בו עבד כשליח, כשהוא מצויד באקדח טעון ולאחר חילופי דברים בין השניים, שלף הנאשם לפתע אקדח, דרך אותו, הצמיד את הקנה לירך של המתלונן וירה בו כדור אחד. כתוצאה מן הירי, נגרם למתלונן שבר ברגלו והוא אושפז בבית החולים. הנאשם הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נשק (נשיאה והובלה), ועוד. בשלב הטיעונים לעונש, עתרה הפרקליטות לקבוע בעניינו של הנאשם מתחם עונש הולם שינוע בין 5 ל-8 שנות מאסר, ולנוכח עברו הפלילי העשיר של הנאשם, עמדה על הצורך להשית עליו עונש מאסר בפועל ברף הגבוה של המתחם.
בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים, בניכוי ימי מעצרו, הפעלת מאסר על תנאי למשך 12 חודשים בחופף, ומאסר על תנאי. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, שאין מקום להטיל על הנאשם תשלום פיצויים לנפגע, וזאת בשל "התנהגותו של המתלונן" בעדותו בבית המשפט.
המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון הן על קולת העונש, בשל העונש הקל באופן קיצוני שהוטל על הנאשם, והן על הקביעה לפיה הזכות לפיצויים מותנית בטיב התנהגות מתלונן בעדותו בבית המשפט.
בית המשפט העליון קיבל כאמור את ערעור הפרקליטות והחמיר את עונשו של הנאשם ל-5 שנות מאסר בפועל (4 שנים בגין המעשים + הפעלה של המאסר על תנאי במצטבר). כמו כן, התקבל הערעור בעניין הפיצויים, והוטל על הנאשם לשלם למתלונן פיצוי בסך של 10,000 ₪.
בית המשפט העליון ציין בפסק הדין, כי יש צורך לנקוט במדיניות מחמירה כלפי עבירות הכוללות שימוש בנשק חם כאמצעי ליישוב סכסוכים. "השימוש הנפוץ בנשק חם ככלי ליישוב סכסוכים תוך נטילת החוק לידי מבצע העבירה; הסיכון הנשקף משימוש בנשק כלפי הציבור כולו, וקורבן העבירה בפרט; והמחירים החברתיים הרבים הנלווים למעשים אלו – בין היתר בשל הפגיעה בתחושת הביטחון הכרוכה בהם – מחייבים ענישה מוחשית ומרתיעה כלפי עבירות הכוללות שימוש בנשק חם כאמצעי ליישוב סכסוכים, במטרה לצמצם תופעה נפסדת זו", נכתב בפסק הדין.
כמו כן, נתן בית המשפט העליון משקל עת החמיר את העונש לכך, שהנשק ממנו ירה הנאשם לא נתפס. " הטלת ענישה ממשית נדרשת על אחת כמה וכמה כאשר נגרמה
פגיעה לגוף ובנפש באמצעות כלי נשק אשר טרם נתפס…בנסיבות אלה קיים חשש של ממש כי האקדח ימשיך לשמש אחרים ולסכן את הציבור בכללותו."
ביחס לפיצויים נקבע, כי "פסיקת פיצויים למתלונן בהליך הפלילי אינה פריבילגיה, אלא משקפת את זכותו לקבל סעד בגין פגיעה בזכויות. אכן, התנהגותו של המתלונן עשויה להשליך בעקיפין של פסיקת הפיצויים, מאחר שהיא יכולה להקשות על הצגת התשתית העובדתית המשקפת את הנזק שנגרם לו בפני בית המשפט. אולם, ההסתייגות מההתנהגות, כשלעצמה, אינה שיקול. במקרה דנן שבו נגרם למתלונן נזק פיזי ברגלו והוא אף נאלץ לעבור ניתוח, פסיקת פיצויים נראית על פני הדברים מתבקשת, ולו – כפי שהוסבר – בהיקף המשקף את הצורך במתן סעד מידי."
את המדינה יצגו בהליך הערעור עורכי הדין עדי שגב ואופיר ביתן מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה.
