בית משפט השלום בקריות דחה תביעה של מתווך נדל"ן עופרי ליברמן נגד שני נתבעים בסך 46,863 שקל בגין דמי תיווך על רכישת דירה בחיפה. השופטת שרונה צור גינור קבעה כי המתווך לא הוכיח את זכותו לקבל דמי תיווך ונמנע מהבאת עדים וראיות מהותיים. פסק הדין ניתן ביום 12 בדצמבר 2024.
התביעה והטענות
על פי הדיווח בפסק הדין, ליברמן טען כי שאדי בלאן פנה אליו בסוף אוקטובר 2022 וחתם על חוזה לקבלת שירותי תיווך לרכישת דירה בחיפה. לטענת המתווך, הוא ביקר בנכס מספר פעמים עם הנתבעים, כאשר עקל זוהיר, חברו של בלאן, הצטרף לביקורים. המתווך טען כי לאחר משא ומתן ארוך מול המוכר, הודיע לו בלאן בתחילת דצמבר 2022 שהוא לא ממשיך בעסקה.
עם זאת, כאשר ביקר המתווך בבניין בסוף מרץ 2023 לשיווק דירה אחרת והזמין נסח רישום מקרקעין, הוא גילה כי זוהיר רכש את הדירה עוד ביום 23 בדצמבר 2022. ליברמן טען כי בין הנתבעים קשר חברי הדוק מעבודתם בתכנית רדיו ותיקה, וכי זוהיר התעניין בנכס בזמן הביקורים המשותפים. לפי סעיף 3 בהסכם התיווך, המתווך ראה בזוהיר כמי שפעל מטעם בלאן ולכן טען שגם בלאן חייב בתשלום דמי התיווך.
הגנת הנתבעים והליקויים בהסכם
בלאן טען בהגנתו כי לליברמן כלל לא הייתה הרשאה לפנות לערכאה שיפוטית מאחר שטופס הזמנת שירותי התיווך הוא לחברת רימקס ולא למתווך עצמו. הוא הדגיש כי לא רכש את הנכס והנכס לא נרכש עבורו. על פי הדיווח בפסק הדין, בלאן אף טען כי המתווך ניסה לגרום לו לשלם מחיר גבוה על הדירה כדי לקבל עמלת תיווך גבוהה יותר, כאשר המחיר שהוצע היה 1.45 מיליון שקל בעוד הדירה נמכרה ב־1.35 מיליון שקל.
זוהיר טען בכתב ההגנה שלו כי אין הסכם תיווך בינו לבין המתווך ואין המתווך זכאי לקבל דמי תיווך. לטענתו, הוא רכש את הדירה מבעל הנכס, שאדי סג'ראווי מיוזמי ובוני המבנה, ביוזמתו שלו. זוהיר טען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, וכי הסכם התיווך של בלאן נחתם עם חברת רימקס ולא עם המתווך. הוא הוסיף כי המפגש בינו לבין המתווך היה אגבי וחד פעמי בלבד.
על פי הדיווח בפסק הדין, זוהיר טען כי קיבל רשימת טלפונים של בעלי דירות מאחד בשם יוסי, מנהל הבניין, לאחר שבמשך תקופה חיפש לרכוש דירה בבניין. הוא הסביר כי דיבר עם בעל הבית בטלפון, ניהל משא ומתן, וכי בעל הדירה לא דיבר על מתווך ולא אמר לפנות למתווך. זוהיר אף ציין שהוא שדרן רדיו, שבעל הבית מכיר אותו, והיו ביניהם הרבה שיחות.
פסיקת בית המשפט והחסרים בתביעה
השופטת צור גינור קבעה כי התובע לא הוכיח את תביעתו ודין התביעה להידחות. בפסק הדין צוין כי המתווך הסתמך על עדותו היחידה כבעל דין בהליך אזרחי ולעדותו לא היה חיזוק כמתבקש. השופטת קבעה כי "התובע חדל באי הבאת עדים וראיות מהותיים ביותר. מכאן קמה לחובתו החזקה כי הראיות או העדים אשר לא הביא להעיד, דוגמת אחיו או מי מטעם חברת רימקס או מוכר הדירה להעיד בדבר טענת הבלעדיות או הסכם תיווך בבלעדיות או הסכם כלשהו עם בעל הנכס, או ניהול משא ומתן, היו פועלים לחובתו."
בפסק הדין נקבע כי הזמנת התיווך ביחס לבלאן לא מקיימת אחר דרישת התקנות. על פי הדיווח, הטופס ביחס לבלאן לוקה בחסר ואינו מקים למתווך זכות לקבל דמי תיווך, מאחר והזמנת שירותי התיווך היא בין חברת רימקס בניהול קבוצת וי אי פי ליברמן שירותי תיווך נדל"ן בע"מ לבין הנתבע. הטופס לא פירט את פרטי המתווך כמתווך אלא פרטי חברה שלפי דברי המתווך נמצאת בהליכי חדלות פירעון.
השופטת ציינה כי פרטי המתווך החסרים לא מפורטים כחלק מטופס ההזמנה ולא מפורט מספר תעודת הזהות של המתווך או פרטיו כמתחייב בתקנות המתווכים במקרקעין. מספר הזהות וכתובת המתווך לא מפורטים בטופס ההזמנה ואזכור שמו במיקום כלשהו במסמך אינו כחלק מהצדדים בהסכם.
טענת הבלעדיות והעדר ההוכחות
אחת הטענות המרכזיות של המתווך הייתה שקיבל הסכם בלעדיות מבעל הנכס למכור את הדירה. עם זאת, בפסק הדין צוין כי "התובע טוען כי קיבל הסכם בלעדיות מבעל הנכס למכור את הדירה הנדונה אך הסכם בלעדיות לא הוצג ולא כל הסכם מבעל הנכס. בעל הנכס לא זומן להעיד מטעם התובע."
על פי הדיווח בפסק הדין, במהלך ההוכחות התברר כי המתווך לא הביא ראיה או הסכם כתוב עם בעל הנכס לפיו קיבל את הנכס למכירה בבלעדיות. המתווך אף העיד כי לא קיבל דמי תיווך מהמוכר ונמנע מהבאת כל ראיה לקשר בינו לבין המוכר. בחקירה נשאל המתווך מה אומר ההסכם בינו לבין בעל הנכס והשיב שהוא מקבל אפשרות לשווק את הדירה באופן בלעדי, אך כאשר נשאל אם יש לו את ההסכם השיב בשלילה.
השופטת ציינה כי "התובע לא הוכיח, אפוא, כי קיבל את הדירה למכירה בבלעדיות וממילא במידה והיה הסכם, אמנם היה בו לתמוך בגרסתו אך לא להקים חבות לתשלום מטעם הקונה אשר לא חתום על הזמנה כתובה אלא מהמוכר אשר ממילא לא שילם דמי תיווך וגם בכך יש לסתור את טענת התובע."
בפסק הדין צוין כי עדויות המתווך ביחס לקשר בינו לבין בעל הדירה היו סותרות ומתחמקות. כאשר נחקר המתווך האם יש לו התכתבויות עם בעל הדירה, הוא טען שאלו לא נשמרו מאחר שהחליף מכשיר, אך לכתב תביעתו צורפו התכתבויות וואטסאפ עם בלאן מאותה תקופה. כמו כן, העדות ביחס להיכרות עם המוכר הייתה מתחמקת וסותרת, כאשר המתווך תחילה אמר שהיה מתכתב איתו בוואטסאפ ולאחר מכן אמר שאין התכתבות.
הדרישה הקוגנטית להזמנה בכתב
השופטת הדגישה כי דרישת החוק להזמנה בכתב היא דרישה קוגנטית. על פי הדיווח בפסק הדין, סעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין קובע כי ללא הזמנה בכתב לא יהא המתווך זכאי לדמי תיווך. השופטת ציינה כי בהתאם לפסיקה קיימת אפשרות להתגבר על דרישת הכתב אך זאת רק במקרים של מרמה ממשית ומוכחת.
בית המשפט קבע כי למרות שקיימים חשדות לגבי הקשר בין הנתבעים והעובדה שזוהיר התלווה לביקור בנכס יחד עם בלאן והמתווך, "אכן קיים חשש מסוים למעשה מרמה אך אין בכך כדי להתגבר על דרישת הכתב או להוכיח כי התובע זכאי לדמי תיווך מאת הנתבע 2 ללא הזמנה כתובה וללא הוכחה כי הוא היה הגורם היעיל בעסקה."
השופטת קבעה כי "התובע בעדותו היחידה, בראיות החסרות ובסתירות בגרסה לא הוכיח מעשה של מרמה ממשית או נסיבות חריגות כאמור." עדות זוהיר, שהרחיב והסביר איך ובאמצעות מי חיפש דירה בבניין, נמצאה כמניחה את הדעת, בפרט לאור מחדלי המתווך באי החתמת זוהיר על הסכם התיווך, הסתירות בגרסתו, המחדלים בהבאת הראיות בהליך והליקויים בטופס ההזמנה מול בלאן.
בסיכום, השופטת קבעה כי המתווך לא הוכיח את התביעה. בלאן לא קנה את הדירה או חתם על הסכם לרכישתה, והמתווך לא הוכיח שקיימת חבות לזוהיר. לאור הספקות העולים, כל צד נשא בהוצאותיו.
