בפוסט שפרסמה בבלוג שלה וברשתות החברתיות, מתארת ראש עיריית חיפה לשעבר את מה שהיא מכנה "תרבות הקומבינה או תמצית הגועל של הפוליטיקה". היא מספרת על מארזי השוקולדים והאלכוהול שהגיעו תדיר ללשכת ראש העיר מבעלי אינטרסים, על בקשות לפגישות בארבע עיניים ועל שלל כיבודים ופינוקים במסעדות העיר
מאז הפסידה בבחירות לראשות העירייה, נוהגת ראש עיריית חיפה לשעבר, עינת קליש רותם, לכתוב מהגיגי ליבה בבלוג שפתחה באינטרנט, וכן לשתף את עוקביה ברשתות החברתיות בנושאים הקשורים, בין היתר, לחיפה בכלל ולעיריית חיפה בפרט.
ב-19 ביוני פרסמה קליש רותם פוסט ארוך ונוקב שכותרתו "תרבות הקומבינה, או, תמצית הגועל של הפוליטיקה", ובו היא חושפת תרבות מושחתת שקיימת, לטענתה, בשלטון המקומי ובפוליטיקה הישראלית – תרבות שלדבריה כוללת מתנות, פגישות בארבע עיניים וארוחות חינם.
עיקרי הפוסט מובאים כאן:
הפוסט הזה אינו עוסק באדם מסוים, וגם לא מבקש להפנות אצבע מאשימה לדמות זו או אחרת, לא מן העבר ולא מן ההווה. מטרת הפוסט היא אחת: לשתף אתכם באחת מהחוויות אותן עברתי במהלך שנותיי כראש עיר… יש לקרוא את הטקסט הזה כסיפור אישי שלי, ותו לא.
עשבים שוטים צומחים ליד השיבר הראשי. אמרת שפר (לא מצחיקה) שהתרוצצה לה באחת מקבוצות הוואטסאפ בה אני חברה, ואין לי מושג למי הקרדיט. כמה שהיא מדויקת.
אתחיל מהשורה התחתונה: "ישנה תכונה אחת שמפוררת את החברה שלנו וגם מחרבת בהדרגה את המדינה, והיא – תרבות הקומבינה הרקובה שצמחה כאן… אני משתמשת במילה 'תרבות' בכוונה. זו לא נחלתם של מרבית מתושבי המדינה, כאינדיבידואלים. זה כן הפך מרכיב בדנ"א של מנגנונים ושל הממסד בגלל העשבים השוטים הרבים שצומחים בסביבתם… תרבות הקומבינה המושחתת היא נסתרת, בלתי מובנת, הרסנית ובעיקר, אין לדעתי שום פתרון למגר אותה באופק הנראה לעין.
"שוקולד ואלכוהול"
אחד הזיכרונות שנצרבו במוחי מתחילתה של הקדנציה ובעיקר מהשנה הראשונה, קשור לכמות המתנות שהגיעו ללשכת ראש העיר. באמצעות שליחים. לעיתים הם הגיעו בלי סימן ברור מי השולח, אולי בכוונה. לרוב זרם המתנות הלך והתפשט לפני החגים, אבל מדי פעם היו הבלחות גם בתקופות שגרה, בלי סיבה נראית לעין. כשהתאמצתי והתעמקתי, הקשרים והסיבות התבררו. יזמי בנייה, אנשי נדל"ן, עסקנים שחיכו להודעה על העברת כספי תמיכות, הקצאת מבנה וכו.
הייתה מתנה אחת שלמרות אינספור ניסיונות ומאמצים להתחקות אחר השולח (את מי לא תחקרנו!), לא הצלחנו לאתר עליו כל מידע, כאילו בלעה אותו האדמה. גם כשמצאנו את החנות, גילינו ששילמו על המתנה במזומן. אני יכולה לנחש שהוא/היא/הם חיכו ליום בו יראו אותי בשקט, ב'ארבע עיניים', ויזרקו את המילה הנכונה. רק שאני סירבתי להיפגש איתם. סירבתי לפגישות ב'ארבע עיניים' שאינן חלק מהפרוטוקול של מנגנון העירייה.
בניגוד לתשורות סמליות המקובלות בכל העולם אותן הביאו שגרירים, קונסולים ואורחים ממדינות זרות (תשורות שנרשמו ונשארו בעירייה), כמו ספרים או עותקי פסלים ויצירות המסמלות את עירם ותרבותם, ובניגוד גם לסופרים ויוצרים ישראלים שביקשו לכבד ולהעניק את כתביהם (שהועברו לארכיון העירייה), מרבית המתנות הישראליות שנשלחו מבעלי אינטרסים היו לרוב אישיות וקשורות לעולם הנהנתנות, או במילים אחרות – אלכוהול ושוקולד.
אודה על האמת: אני מכורה לשוקולד, ואני גם אוהבת יין טוב. אבל כאן, איכשהו, התחלתי לאבד את התיאבון. מיד בתחילת הקדנציה ביקשתי מאנשי לשכתי לצלם כל מתנה שמגיעה ללשכה, לתעד אותה ולהעביר לשירות המשפטי על מנת לקבל הוראות מה לעשות. בסופו של דבר, אם זה התאים, העברנו את רוב המתנות לצדקה.
בוקר אחד נכנסתי ללשכה, ומה שראיתי מול עיניי זה מארזי משקאות אלכוהול. "מה קרה?" שאלתי, "על מה החגיגה?". אחת מנשות הלשכה שכבר למדה להכיר אותי היטב גמגמה "שאלה טובה, כנראה קרה משהו חשוב מאוד, כי בכל החדרים הצמודים ללשכה השליח השאיר חבילה זהה". ביקשתי לאסוף את כל המארזים ולרכז אותם במקום אחד, ספרנו כ-15 קופסאות. עשינו תחשיב פשוט שמדובר במתנות בסכום לא מבוטל, ומכיוון שאלכוהול לא מתאים לצדקה, ביקשתי מאחד מעובדי הלשכה להכניס את כל המארזים לרכב שלי ולהסיע אותם חזרה לבעליהם.
אחרי כמה שעות קיבלתי דיווח שנרשם הלם מוחלט כשהוא נכנס למשרדיהם. הם נעלבו עד עמקי נשמתם. למותר לציין שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהם שלחו אלי מתנות. האמת? הרגשתי לא נעים, ובאמת שלא רציתי לפגוע. אז התחלתי להבין שאני היא החריגה בנוף… עם השנים הגיעו פחות ופחות מתנות ללשכה. אנשים הבינו שממילא אין לי כוונה לקבל אותן ושממילא לא אסכים לארח בלישכה ב"ארבע עיניים" וב"לחיצת ידיים".
"על חשבון הבית"
בשנה הראשונה לכהונתי, כאשר יצאתי עם משפחתי לאכול במסעדות בחיפה, מצאתי את עצמי מתווכחת שוב ושוב עם בעלי המסעדות, מתחננת לא להזרים אלינו לשולחן מנות 'על חשבון הבית'. כאשר הסברתי למלצרים שלא הזמנו את המנה, שאין שום סיכוי בעולם שנצליח לאכול כל כך הרבה – הם הרימו כתף, סובבו כפות ידיים לשמיים, הצביעו לכיוון המטבח, הסבירו שמשם יצאה ההוראה, ונעלמו. זה היה אחרי שהוציאו כמה מנות פתיחה מפנקות, לפעמים גם עיקריות, ותמיד בשפע.
למרות שתמיד הגענו למסעדה מורעבים, התיאבון שלנו נעלם בשנייה. מצאנו את עצמנו יושבים מול שולחן עמוס בכל טוב, נבוכים, לא יודעים מה לעשות. המטבח לא מוכן לקחת חזרה את הפינוקים (הסבירו לנו שהאוכל ממילא ייזרק לפח), ואנחנו, שבכלל לא מסוגלים לאכול כל כך הרבה, הרי לא נכניס ביס אחד לפה בלי לשלם עליו. כמעט כל ארוחה התחילה עם דקות כאלה של מבוכה ובטן מקרקרת, תוך שיחה משפחתית ערה על הסיטואציה…
כשלא הצלחנו להחזיר את המנות, מצאנו את עצמנו משלמים פי שניים וגם משאירים טיפ עצום, לפעמים יותר גבוה מהארוחה שהזמנו, וגם זה אחרי ויכוחים עם בעל הבית שסירב לגהץ את כרטיס האשראי. בשלב הזה תמיד שמעתי פליאה בקולם, ואפילו הרגשתי קצת כעס. 'אל תדאגי – זה לא בשבילך, זה בשבילנו', אמרו עם חיוך מבויש, "אנחנו גאים שאת כאן, זה כבוד לנו ולעסק".
ככל שדיברתי על התופעה גיליתי שבמשך שנים רבות, קבוצות מסוימות של פוליטיקאים ועוזריהם הבכירים נהנו למלא את בטנם עם ארוחות דשנות על חשבון הבית, ולפעמים 'על הדרך' גם הזמינו אורחים והגדילו את השולחן. אני יודעת מי הם היו, אני יודעת באיזה מסעדות הם אהבו לשבת, ואני גם יודעת עד כמה בעלי המסעדות בכו וקיטרו. ושתקו. זו הייתה הנורמה.
"בארבע עיניים"
"אני רוצה איתך פגישה בארבע עיניים. מה זאת אומרת אי אפשר?? אז איך את מנהלת את העיר???", אם היה לכם מושג כמה פעמים שמעתי את המשפטים האלה.
במהלך הקדנציה שלי כראש העיר, שמרתי בקנאות לא לקיים פגישות בארבע עיניים. שש, שמונה עיניים, או יותר. בפגישות רחבות לא יכולות להיות הצעות לא רשמיות, קריצות או סיכומים שאינם לפרוטוקול. אבל פעם אחת, ברגע של חולשה בתחילת הקדנציה (מהדהד לי בראש הזמזום הבלתי פוסק 'יאאללללה! תהיי כבר פוליטיקאית!'), התפתיתי וחרגתי מהנוהל שאימצתי לעצמי. תיאמתי פגישה אחת עם מישהו שאני מכירה היטב, סומכת עליו, שהיה מחובר לאחד מסגני ראש העיר.
ברשותכם, טשטשתי את הפרטים המזהים של הסיפור: 'שטויות, מה כבר יכול לקרות' אמרתי לעצמי. ובאמת, היתה פגישה מצוינת על נושאים חשובים שצריך לקדם בעיר, רעיונות טובים, עד שבסוף נזרקה לחלל האוויר שאלה קטנה לגבי איזו משרה בכירה פנויה, סתם ככה 'על הדרך', בשביל האחיין. הפניתי כהרגלי לאתר העירייה שם מופיע פרסום מסודר של המכרזים, והסברתי שעליו לפעול כמו כל תושב בעיר ושאני ממילא נמנעת מלהתערב.
כמה דקות אחרי שיצא מחדר, לדעתי הוא עוד היה בחניון העירייה, וכבר קיבלתי טלפון מאחראית כוח האדם 'התקשר אלי עכשיו … ואמר לי שאת מייעדת את התפקיד לאחיין שלו. יכול להיות?' ככה, בלי בושה. לשמחתי שמעתי מיד גם 'כמי שמכירה אותך, חשבתי שזה לא הגיוני, אבל בכל זאת אני שואלת'. בהלם מהחוצפה אמרתי 'לאו' רבתי והבנתי למה צדקתי ולמה אסור לקיים פגישות עבודה ב"ארבע עיניים", גם כשכל העולם כועס עליי. זו אכן הייתה הפעם האחרונה.
אז למה הפוסט?
חשוב לי שתשבו לרגע על הכיסא עליו ישבתי, ותראו את מה שאני ראיתי. לא בשבילי, אלא בשביל המדינה שלנו…
שאלתם אותי לא מעט פעמים – 'אם את אכן צודקת, אז איך זה שהמשטרה לא הוציאה מהעירייה אנשים באזיקים'? התשובה קשה: יצא לי לשבת עם המשטרה כמה וכמה פעמים, ולהציג להם את מה שלמדתי על המנגנון. בישיבות האלה נכחו גורמים רבים ביניהם גם שומרי הסף. התשובה תמיד היתה זהה: אין לנו דרך להתמודד עם המנגנון החולה, תפנו למשרד הפנים. אנחנו המשטרה צריכים עדויות על אנשים ספציפיים, ורק אז אנחנו נכנסים לטפל'.
די מהר הבנתי שאין לי כתובת אמיתית. מבקר המדינה, מבקר העירייה – כולם יבדקו את טענותיי, בקצב שלהם, ואז יוציאו דוח ויסבירו לי שהם לא מטפלים. זה באמת לא התפקיד שלהם. משטרה? כבר הבנתם – אני צריכה לעזור להם כדי שהם יעזרו לי, ואין לי דרך חוקית לעשות זאת. משרד הפנים? הוא לא באמת היה שם (עד היום אני מחכה להתערבות שלהם בנושא שדרוגי שכר לא חוקיים). אם אספר לכם שהגעתי לדרגים הכי בכירים במשרד הפנים עם בעיות קשות ולא קרה כלום, תאמינו? מה עם שאר משרדי הממשלה? לרוב לא טרחו לענות, וכשזה כבר קרה, קיבלתי הסבר מקיף שהם בחוסר כוח אדם ולכן לא יוכלו לטפל.
אחרי חמש שנים וחצי בראשות העיר חיפה אני יכולה להגיד בפה מלא: האויב הכי גדול של החברה הישראלית נמצא בתוכנו. אפילו לא הייתי משתמשת במילה שחיתות (היא קשה ובוטה מדי, ולא תמיד מדויקת), אלא במילה מוסר ירוד, קומבינות, עצימת עין ועיגול פינות, 'בקטנה, אחי'. תוסיפו לזה את החפיפניקיות ('יהיה בסדר') ואת חוסר היכולת לדחות סיפוקים (הכל 'כאן ועכשיו', אפס חשיבה לטווח ארוך) – והרי לכם תמצית האתוס הישראלי במיטבו".
