בית המשפט המחוזי בחיפה דחה בשבתו כערכאת ערעור בקשת רשות ערעור שהגיש אמיל וגנר, וקבע כי אין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות שפסק לו פיצוי של 250 שקל בלבד בגין משלוח הודעת ספאם אחת. השופטת רבקה איזנברג קבעה ב-15 בפברואר 2026 כי התוצאה הסופית סבירה, גם אם ניתן היה לראות בהפרות נוספות של חוק הגנת הפרטיות מעבר להפרת חוק התקשורת, וכי מדובר בהליך תביעות קטנות שבו רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים ביותר.
הסכסוך נסב סביב טענתו של וגנר כי תומר אלברט הצטרף לקבוצות ווטסאפ שבהן היה חבר, העתיק משם מספרי טלפון של משתתפים – כולל שלו – ללא הסכמה, יצר מאגר תפוצה והשתמש בו כדי לשלוח לו הודעת פרסומת תחת הכותרת "summer camp". וגנר טען כי פעולות אלה מהוות הפרות של סעיפים 2(5), 2(9) ו-2(10) לחוק הגנת הפרטיות, וכן הפרה של סעיף 30א לחוק התקשורת, וביקש פיצוי כולל של 10,000 שקל.
בית המשפט לתביעות קטנות, בראשות הרשמת הבכירה מ' פרבר, קיבל את התביעה באופן חלקי ב-2 בפברואר 2026. הוא קבע כי הוכחה הפרה של חוק התקשורת עקב משלוח דבר פרסומת ללא הסכמה מפורשת מראש, ופסק 250 שקל פיצוי. לעומת זאת, טענות להפרת חוק הגנת הפרטיות נדחו: מספר טלפון אינו נחשב "מסר אלקטרוני" או "כתב" לצורך סעיף 2(5), לא הוכח יצירת מאגר תפוצה, עדות המשיב כי פעל כחייל משוחרר בתום לב נמצאה מהימנה, ומאחר שהמבקש חשף את מספרו בקבוצות פתוחות רבות – השימוש הבודד אינו מצדיק פיצוי נוסף. בית המשפט גם ביקר את גובה התביעה כ"הגדלה מלאכותית" של נזק מהודעה בודדת, ופסק הוצאות של 400 שקל בלבד.
וגנר ערער וביקש רשות ערעור, בטענה כי בית המשפט טעה בכך שלא הכיר בהפרות חוק הגנת הפרטיות כעילה נפרדת או חלופית. הוא טען כי משלוח ספאם כולל שתי פעולות נפרדות: שימוש אסור במידע (העתקה ויצירת מאגר) שמוסדר בחוק הגנת הפרטיות, והגעה בפועל של ההודעה שמוסדרת בחוק התקשורת. לדבריו, מספר נייד הוא מסר אלקטרוני שנוצר ונשמר באמצעי אלקטרוני (קבוצת ווטסאפ), העתקתו מהווה הפרה של סעיף 2(5), והשימוש בו כעניין פרטי מפר את סעיף 2(9). הוא הוסיף כי מסירת המספר לשירות שמיר מהווה הפרה של סעיף 2(10), וכי פסיקת פיצוי מכוח חוק התקשורת אינה חוסמת פיצוי נוסף – כפי שנקבע, לטענתו, בפסק דין קודם שבו היה מעורב.
השופטת איזנברג דחתה את הבקשה על הסף, ללא צורך בתגובה מהמשיב. היא הדגישה כי רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים נדירים וחריגים שבהם נפל פגם מהותי, וכי כאן אין שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית רחבה. השופטת הבהירה כי בית המשפט קמא לא שלל באופן קטגורי אפשרות לפסוק פיצוי גם מכוח חוק הגנת הפרטיות בנוסף לחוק התקשורת, אלא סבר שבנסיבות הספציפיות – חשיפת המספר בקבוצות פתוחות רבות, שימוש בודד, והתנהלות המשיב כחייל משוחרר בתום לב – אין הצדקה להגדיל את הסכום.
בהמשך, השופטת הכירה בכך שהמשיב הפר גם את סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות (שימוש בעניין פרטי), ואף ציינה כי ייתכן שהפר גם את סעיף 2(10) (מסירת מידע שהושג בפגיעה בפרטיות, לאור שימוש במאגר שמיר). לגבי סעיף 2(5) היא השאירה את השאלה ב"צריך עיון", אך הדגישה כי הפסיקה נוטה להתייחס להעתקת תוכן משמעותי ולא למספר טלפון כשלעצמו.
למרות ההכרה האפשרית בהפרות נוספות, קבעה השופטת כי הפיצוי של 250 שקל הולם וסביר ביחס למסכת עובדתית אחת: העתקת מספר מקבוצות פתוחות ומשלוח הודעה בודדת. היא ציינה כי המבקש בחר שלא ללחוץ על כפתור ההסרה, דבר שפוגם בטענתו לחשש משימוש עתידי, והפנתה לפסיקה שרואה בהימנעות כזו שיקול רלוונטי. גם סכום ההוצאות של 400 שקל נמצא סביר, שכן המבקש יכול היה לפנות ישירות למשיב בווטסאפ או בטלפון במקום להגיש תביעה.
