בית המשפט המחוזי בחיפה דחה לפני מספר ימים שני ערעורים שהוגשו על ידי נביל טוביה ובהא חמדוני בעניין הרשעתם בעבירות בנייה ללא היתר ושימוש אסור במקרקעין בשפרעם. השופט זיו אריאלי קבע כי העונשים שהושתו על השניים ראויים והולמים את חומרת המעשים.
על פי החומר שהונח בפני בית המשפט, טוביה היה הבעלים של מקרקעין בשפרעם שייעודם חקלאי, וחמדוני היה המחזיק והמשתמש בפועל בקרקע. בנובמבר 2014 הונחה במקרקעין מכולה שנועדה לשמש כמשרד, נבנתה סככה בשטח של כ־25 מטר רבוע, והונח משקל בשטח של כ־15 מטר רבוע. השטח, בהיקף של כ־1,820 מטר רבוע, שימש כמגרש למכירת גרוטאות רכב – כל זאת ללא היתר ובסטייה מהתכנית. בדצמבר 2014 ניתנו צווי הפסקת עבודות וצו איסור שימוש, אך אלה לא קוימו.
במסגרת ההליך המשפטי הגיעו הצדדים להסדר דיוני. חמדוני הודה בעובדות כתב האישום והורשע, בעוד טוביה כפר בתחילה אך חזר בו מכפירתו והודה באחריותו. שני המערערים טענו בערעור כי העונש שהוטל עליהם – קנסות וצו הריסה – חמור מדי בנסיבות העניין.
טוביה ביקש גם לבטל את הרשעתו, בטענה שהוא נקט בכל האמצעים הנדרשים למניעת העבירות. לטענתו, חמדוני שכר ממנו את הקרקע לשימוש חקלאי, אך השתמש בה למטרות אחרות. טוביה טען כי ניסה לפעול להפסקת השימוש הבלתי חוקי, הגיש תביעת פינוי בבית המשפט, ופעל בהליכי הוצאה לפועל.
בית המשפט דחה את טענות טוביה והדגיש כי על פי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, בעל מקרקעין יכול להיפטר מאחריות פלילית רק אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הנאותים למניעת העבירה. השופט אריאלי קבע כי טוביה לא עמד בנטל הזה, והתנהלותו הייתה איטית ובלתי נחרצת. למרות שהגיש תביעת פינוי וקיבל פסק דין, הוא לא מיהר לממש אותו והמתין שנים, כל זאת בעודו ממשיך לקבל דמי שכירות מחמדוני.
השופט הדגיש את חומרתן של עבירות התכנון והבניה, שהפכו למכת מדינה ומצריכות התייחסות מחמירה. תיקון 116 לחוק התכנון והבניה מלמד על הצורך במאבק בלתי מתפשר בעבירות מסוג זה. עבירות אלו פוגעות באיכות החיים של הציבור, יוצרות מטרדים, פוגעות בתשתיות ציבוריות ולעתים יוצרות סיכוני בטיחות.
בית המשפט התייחס גם לבקשת טוביה לביטול הרשעתו לפי סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי. השופט קבע כי לא הוכחו התנאים המצטברים הנדרשים להימנעות מהרשעה – כלומר, שההרשעה תפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וכי סוג העבירה מאפשר לוותר על ההרשעה. בפרט, לא הובאה כל ראיה המלמדת על נזק חמור או פגיעה חמורה בשיקום של טוביה.
אשר לעונש, בית המשפט המחוזי מצא כי בית משפט השלום בעכו פעל כהלכה בקביעת העונש. הוא התחשב בהיקף השטח, סוג הבניה, מטרת העבודות והשימוש, משך ביצוע העבירות שנמשך שנים ארוכות, וכן במידת אשמו של כל אחד מהנאשמים. בית המשפט הבחין בין חמדוני, שהיה המחזיק והמשתמש בפועל, לבין טוביה, שאחריותו מכוח היותו הבעלים של המקרקעין וקבל את דמי השכירות.
השופט אריאלי הדגיש כי הקנס מוטל על מנת למנוע הנאה כלכלית ממבצע העבירה, ופסיקת קנס נמוך מדי מחטיאה את המטרה. הוא הוסיף כי נדרשת אמירה נורמטיבית ברורה שתהפוך את ביצוע העבירה לבלתי כדאית מבחינה כלכלית. משכך, התוצאה העונשית נמצאה הולמת וראויה ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת.
