שותפים שחזרו בהם משכירת חנות בקריית ביאליק לא יקבלו חזרה דמי תיווך

בית משפט השלום בעכו דחה תביעה של שני שותפים שביקשו להשיב את דמי התיווך ששילמו לאחר שחזרו בהם משכירת חנות בקריית ביאליק. הרשמת הבכירה לינא בולוס עואד קבעה כי למרות שהסכם השכירות לא יצא אל הפועל, המתווך זכאי לדמי התיווך בנסיבות העניין, נוכח הפעולות הרבות שביצע והעובדה שהתובעים חתמו על הסכם שכירות ואף דאגו לכתב ערבות. דניאל בגייב וירין ויקטור אסולין, ששכרו את שירותיה של חברת תיווך, טענו כי לא התקשרו בהסכם מחייב עם בעל הנכס ולכן זכאים להחזר, אך בית המשפט לא קיבל את טענתם.

על פי כתב התביעה, התובעים הם שותפים שחברו יחד להקמת עסק של פיצה. ביום 27 באפריל 2025 נחתם בינם ובין הנתבעים הסכם למתן שירות לתיווך להשכרת חנות בקריית ביאליק. בהסכם נקבע כי התובעים התחייבו לשלם לנתבעים דמי תיווך "עם חתימת ההסכם עם המשכיר ו/או התחייבות לביצוע עסקה". התובעים טענו כי נפגשו עם בעל החנות לצורך משא ומתן וסיכמו על מועד חתימת הסכם השכירות, אך בסופו של יום לא חתמו על חוזה שכירות.

לטענת התובעים, הם שילמו לנתבעת באמצעות המתווך סך של 6,000 שקלים במזומן. מאחר ולא חתמו על הסכם השכירות עם בעל החנות, ביקשו להשיב לידם את דמי התיווך אך הנתבעים סירבו. התובעים הפנו לסעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו 1996, וטענו כי בהתאם לחוק, דמי התיווך ישולמו רק לאחר התקשרות הצדדים בהסכם מחייב. במקרה הנדון, טענו התובעים, הסכם מחייב לא היה, באופן שאין לנתבעים זכות לקבל כספים למרות שרשום בהסכם התיווך "התחייבות לביצוע העסקה", מונח משפטי המנוגד לדעתם לחוק המתווכים.

טענות חברת התיווך

הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו כי לאחר פרסום חנות בקריית ביאליק הגיעו התובעים לראות את החנות שהוצגה דרכם וחתמו על טופס הזמנת שירותי תיווך כנדרש בחוק. הנתבעים טענו כי לאחר הצגת החנות לתובעים ולאחר בדיקות שלהם, הגיעו התובעים להחלטה לשכור את החנות לצורכי חנות פיצה.

הנתבעים פירטו את הפעולות הרבות שביצעו: לאחר דין ודברים עם בעלי הנכס, קיבלו הנתבעים אישור מבעלת הנכס לחודשיים גרייס ללא תשלום שכירות כמחווה אנושית להתחלת העסק בהצלחה. כמו כן, הנתבעים הביאו מהנדס לבדיקת שבירת קיר שדרשו התובעים כתנאי לחתימת ההסכם. לאחר שליחת האישור לתובעים, הסכימו התובעים להתקדם סופית לחתימות ואף התחייבו לקחת את הנכס בביטחון מלא.

לבסוף, הגיעו התובעים למשרדי הנתבעים, חתמו על ההסכם ואף שילמו חלק מעמלת התיווך בסך 6,000 שקלים. כמו כן, לפי בקשת בעלי הנכס נדרש ערב להשלמת הסכם השכירות ותובע מספר 2 החתים את אביו לצורך כך. הנתבעים טענו כי עקרונית ההסכם הושלם לאחר השלמת הערב לצורך עסקת השכירות וסוכם עם המשכירים לתאם הגעה לקריית מוצקין לצורך חתימות על המסמכים.

הנתבעים הוסיפו כי התובעים החלו להביא בעלי מקצוע לצורך שיפוץ המקום ואז התחילו להעלות תלונות. הנתבעים שלחו לתובעים את כל המסמכים הנדרשים ונתנו מענה לכל טענותיהם ודרישותיהם, אך התובעים סירבו בתוקף ולא הסכימו לממש את ההסכם עליו הם חתמו. הנתבעים טענו כי לא הסכימו להשיב את הסך של 6,000 שקלים עקב הזמן הרב שהושקע, ולנתבעים נגרם נזק כספי והפסד עמלת התיווך מבעלי הנכס.

עדות המתווך והקביעות המשפטיות

התקיים בבית המשפט דיון במהלכו העידו התובעים והמתווך. הרשמת בולוס עואד קבעה בפסק דינה כי לאחר שבחנה את כתבי הטענות, את הראיות ולאחר ששמעה את דברי העדים והתרשמה מהם, דין התביעה להידחות.

המתווך העיד בפני בית המשפט: "פרסמתי את החנות משכר חנות רחוב שמתאימה גם למזון ואז הגיעו התובעים וראו את המקום ואמרו שהם יחשבו על זה ואז החליטו שהם רוצים את המקום. כמובן הם חתמו על המסמך. הוא הביא את אבא שלו ערב ויש גם ערבות. הם חתמו על החוזה."

המתווך פירט את המשא ומתן המורכב: "היה משא ומתן, היה להם דרישות. ישבתי עם בעל הבית והשגתי להם גם גרייס של כמה חודשים. הגענו להסכמות לפיהן הכל היה בסדר ואנחנו צועדים לקראת ההסכם. הם הלכו לחפש עוד מקומות ובסוף הגיעו אלינו שוב פעם. הם נתנו לי מקדמה של 6,000 שקלים. השכירות הייתה כ-7,800 שקלים כולל מע"מ."

המתווך תיאר את השלב בו התובעים החלו לחזור בהם: "הם הביאו ערבות וזה אבא של ירין. היינו צריכים לשלוח את החוזה לבעלים ואז הם הרימו טלפון והתחילו להתלונן על כל מיני דברים שלא צצו אלא רק אחרי החתימה. הם באו בטענה שאין אישור למזון והם רוצים לבטל את העסקה, פניתי לוועדה המקומית להביא את האישורים והיה כתוב שם לצורך מסעדה. הם באו בטענה שנייה שאין מחסן אבל אני הבאתי את כל התסריט של המקום והראתי להם שיש מחסן. לאחר מכן אמרו שאין ארובה הבאתי לשם בעל מקצוע והוא נתן הצעה של 12,000 שקלים התקשרתי לבעל הבית שהוא ישלם את הארובה והוא הסכים."

המתווך סיכם בצער: "אני רצתי כמעט חודש ובסופו של דבר יגידו שהם לא רוצים." הוא הוסיף כי הוא הפסיד עמלת תיווך מאנשים אחרים שבכוונתם היה לשכור את הנכס והפסיד עמלת תיווך גם מהבעלים של הנכס.

ניתוח משפטי של חוק המתווכים

הרשמת בולוס עואד התייחסה בפסק דינה להוראות חוק המתווכים במקרקעין. סעיף 1 לחוק מגדיר "תיווך במקרקעין" כ"הפגשה בתמורה בין שני צדדים או יותר, לשם התקשרותם בעיסקה בזכות במקרקעין". סעיף 9(א) לחוק קובע כי מתווך במקרקעין לא יהיה זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין.

סעיף 14(א) לחוק הדן בזכאות לקבלת דמי תיווך קובע כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם היה בעל רשיון בתוקף, אם מילא אחר הוראות החוק, ואם היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.

מחומר הראיות ומהעדויות עלה כי ביום 27 באפריל 2025 נערך הסכם בכתב בעניין שירותי התיווך. בסעיף 5(2) להסכם נקבע כי דמי התיווך שישולמו למתווך בשכירות הם בגובה דמי שכירות של חודש אחד בתוספת מע"מ. בסעיף 5(4) להסכם נקבע כי "דמי התיווך ישולמו למתווך במזומן מיד עם חתימת הסכם מחייב ו/או עם התחייבות לביצוע העסקה, המוקדם מבניהם".

קביעת בית המשפט

הרשמת קבעה כי בכתב תביעתם טענו התובעים שלא חתמו על הסכם שכירות עם בעל הנכס, אך מעדויות הצדדים הוברר כי לאחר החתימה על הסכם התיווך, פנו התובעים למשרדי הנתבעים, חתמו על הסכם שכירות ושילמו דמי תיווך בסך של 6,000 שקלים. בנוסף, התובעים הציגו כתב ערבות בהתאם לדרישת הבעלים של הנכס. אין מחלוקת בין הצדדים כי הצד השני לחוזה השכירות, היינו הבעלים של הנכס, לא חתם על ההסכם, כאשר לאחר החתימה של התובעים על הסכם השכירות הם חזרו בהם מהעסקה.

הרשמת קבעה כי במקרה הנדון לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל המוטל עליהם ולהוכיח זכאותם להשבת דמי התיווך ששילמו לנתבעים. מחומר הראיות ומהעדויות עלה כי המתווך הראה לתובעים את הנכס, היה חלק במשא ומתן בין התובעים לבין הבעלים של הנכס, ביצע פעולות רבות לצורך עמידה בדרישות התובעים. כן עלה כי התובעים חתמו על הסכם תיווך ולאחר בדיקה חתמו בפני המתווך על הסכם השכירות, שילמו דמי תיווך ואף הציגו כתב ערבות חתום מטעמם.

בהתחשב בחלקו של המתווך ובפעולות שבוצעו על ידו, בעובדה כי התובעים חתמו על הסכם תיווך, חתמו על הסכם שכירות ודאגו לכתב ערבות חתום, ובהתחשב בהתחייבות התובעים כלפי המתווך, קבעה הרשמת כי לא קמה זכאות לתובעים להשבת הכספים ששולמו על ידם. עמלת התיווך בנסיבות המקרה הנדון אינה מושפעת מהעובדה כי הסכם השכירות לא יצא אל הפועל. הרשמת קבעה כי העובדה שהתובעים לא מימשו את הסכם השכירות אינה שוללת מהמתווך את דמי התיווך שקיבל בנסיבות העניין.