מתקפת הטילים שבוצעה מאיראן בליל שבת גבתה מחיר דמים בישראל. פגיעה ישירה של טיל במבנה מגורים בעיר טמרה שבגליל המערבי הביאה למותן של ארבע נשים. עם התבהרות המצב, התבררו ממדי האסון שפקד את משפחת חטיב, משפחה מוכרת ובעלת שורשים עמוקים בקהילה המשפטית של מחוז חיפה. הקורבנות זוהו כמנאר אל-קאסם חטיב, בת 45, ושתי בנותיה, שדא חטיב, בת 20, וחאלה חטיב, בת 13. ההרוגה הרביעית היא קרובת משפחתן, מנאר דיאב חטיב, בת 41. הטרגדיה הכתה באופן אישי וקשה בעורך הדין רג’א חטיב, אשר איבד את רעייתו, מנאר, ואת שתי בנותיו. עו”ד חטיב מכהן בתפקיד הציבורי הבכיר של סגן יו”ר לשכת עורכי הדין במחוז חיפה, גוף המאגד אלפי עורכי דין מכל האזור. גם מנאר דיאב חטיב הייתה נשואה לעורך דין, איהב חטיב, מה שהעצים את תחושת האובדן בקרב הקהילה המשפטית. האירוע הקשה שלח גלי הלם מטמרה אל חיפה, שם היו ממוקדים חייהן המקצועיים והאקדמיים של חלק מהנספות, וחשף את הקשרים ההדוקים והיומיומיים בין יישובי הגליל למרכז המטרופוליני של הצפון.
התגובה המידית והכואבת הגיעה מלשכת עורכי הדין במחוז חיפה, הגוף המקצועי שעו”ד חטיב הוא מראשיו. בהודעה רשמית שפרסם יו”ר הוועד המחוזי, עורך הדין שאדי סרוג’י, נמסר על “האסון הקשה שפקד את חברנו היקר”. ההודעה, שהופצה בקרב כלל חברי הלשכה, ביטאה את הזעזוע העמוק. “הכאב עצום, והלב נשבר לנוכח הטרגדיה האיומה”, נכתב. “בשם שאדי סרוג’י – יו”ר ועד מחוז חיפה, וחברי ועד המחוז, אנו משתתפים בצער המשפחות ומחבקים את חברינו בלב שבור”. ההודעה ציינה מפורשות את האובדן הכפול שחוותה הקהילה המשפטית, הן של משפחתו של עו”ד רג’א חטיב והן את מותה של רעייתו של עו”ד איהב חטיב. מעבר להבעת הצער, ההודעה שיקפה את ההשפעה הישירה של אירוע ביטחוני שאירע בטמרה על אחד הגופים המקצועיים והמשפיעים ביותר בחיפה. לשכת עורכי הדין, שבשגרה עוסקת בדיונים משפטיים, כנסים מקצועיים ופעילות ציבורית, נאלצה להתמודד עם אבל פנימי כבד על אובדן בני משפחה של שניים מחבריה הבכירים.
ההשפעה הישירה על חיפה לא הסתכמה בקהילה המשפטית. אחת הקורבנות, שדא חטיב, בת 20, הייתה סטודנטית בשנה השנייה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. היא הלכה בדרכו של אביה ושאפה לקריירה בעולם המשפט. מותה הכה בהלם את הקהילה האקדמית על הר הכרמל. אוניברסיטת חיפה פרסמה הודעת אבל רשמית בה נכתב: “אוניברסיטת חיפה מודיעה בצער עמוק על מותה הטראגי של שדא חטיב… שנהרגה במתקפת טילים שפגעה בעיר טמרה. שדא היתה סטודנטית מבטיחה ואהודה ואנו כואבים את מותה הטראגי בטרם עת”. מעבר להיותה סטודנטית, שדא שימשה גם כעוזרת מחקר של ד”ר רביע עאסי מהפקולטה, תפקיד המעיד על יכולותיה האקדמיות הגבוהות ועל הפוטנציאל הרב שאבד. פרופסור איתמר מן, שהיה מרצה של שדא בקורס “תורת המשפט”, סיפק עדות ממקור ראשון על כישרונה. הוא תיאר אותה כצעירה שקטה ש”בעיניה הסקרניות ניכר היה רצונה ללמוד ולהבין”. הוא ציין את תשובותיה ה”בהירות והמהירות” בדיונים בכיתה, והוסיף כי היא קיבלה את הציון הגבוה ביותר בכיתתו. דבריו של פרופ’ מן לא היו הספד רגשני, אלא הערכה עובדתית של יכולותיה של סטודנטית מצטיינת, מה שהופך את אובדנה למכה כבדה לפקולטה ולעתיד עולם המשפט. האוניברסיטה הדגישה כי היא כואבת גם את מותן של אמה, אחותה וקרובת משפחתה, ומשתתפת בצער המשפחה.
הזרוע השלישית של הקשר החיפאי לטרגדיה נגעה ישירות במערכת החינוך של העיר. אם המשפחה, מנאר אל-קאסם אבו אל-היג’א חטיב, הייתה מורה בבית הספר היסודי “אל-כרמה” בחיפה. היא תוארה כ”דמות חינוכית אהובה ומוערכת” וכ”אשת חינוך נפלאה שהיתה דמות מופת מיוחדת במינה” על ידי ראש עיריית חיפה, יונה יהב. מותה של מורה פעילה מהווה אירוע קשה עבור כל מערכת חינוכית, והעובדה שמדובר במוות בנסיבות טרגיות של פגיעת טיל, העצימה את הזעזוע בקרב עמיתיה לעבודה ותלמידיה. ראש העיר יהב שוחח עם צוות בית הספר בבוקר שלאחר האסון, והעירייה פרסמה הודעה רשמית על תמיכתה. “עיריית חיפה עומדת לצדם של הצוות החינוכי, המשפחות והקהילה כולה בשעה קשה זו”, נמסר. עוד צוין כי צוותים מקצועיים מטעם העירייה, ככל הנראה מאגף הרווחה ומנהל החינוך, נשלחו ללוות את בני המשפחה, את הקהילה בטמרה ואת הצוות החינוכי בחיפה. פעולות אלו ממחישות כיצד עיריית חיפה התייחסה לאירוע ככזה שנוגע לה ישירות, ולא רק כטרגדיה שאירעה בעיר שכנה. מותה של מורה בבית ספר עירוני חייב התערבות ותמיכה מערכתית מצד הרשות המקומית.
לצד האבל והתגובות המוסדיות, האירוע קיבל מימד נוסף, שנוי במחלוקת, אשר חשף את המתחים האתניים בחברה הישראלית. ברשתות החברתיות החל להיות מופץ סרטון בו נראים אזרחים ישראלים חוגגים על רקע פעילות מערכות ההגנה, תוך שהם שרים “שיישרף לכם הכפר”. הקריאה, שקיבלה משמעות מצמררת נוכח הפגיעה הקטלנית בטמרה, עוררה זעם רב בחברה הערבית. גולשים רבים קראו למשטרה לאתר את המצולמים ולחקור אותם בחשד להסתה, בטענה לקיומו של סטנדרט אכיפה כפול. הטענה המרכזית הייתה שאם אזרח ערבי היה מתבטא באופן דומה, רשויות החוק היו פועלות נגדו במהירות ובנחישות. הדיון הציבורי סביב הסרטון הדגיש את הפער בתפיסות ובחוויות בין חלקים בחברה היהודית והערבית בזמן מלחמה. בעוד האחת מתאבלת על קורבנותיה, האחרת רואה באירוע סיבה לשמחה לאיד. גורם בכיר במשטרה התייחס לסוגיה וציין את הקושי האובייקטיבי באיתור החוגגים, מאחר שפניהם לא זוהו בבירור בסרטון. אמירה זו, הגם שהיא מבוססת על קושי ראייתי, התפרשה בקרב המבקרים כחוסר עניין או חוסר יכולת של המערכת להתמודד עם גילויי גזענות המופנים כלפי אזרחים ערבים. הדיון סביב הסרטון והתגובה אליו הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיקור התקשורתי של האסון, והמחישו כיצד אירוע טרגי אחד יכול להפוך במהירות לנקודת חיכוך המבליטה את השסעים העמוקים ביותר בחברה הישראלית.
